חיידקים ונגיפים וגם שאר היצורונים המקיפים אותנו מכל עבר, משפיעים על חיינו מכל מיני כיוונים. בבלוג אספר על אלה המוזכרים מדי פעם בחדשות וגם לחדשות מדעיות הקשורות בהם. כמו כן אשתף אתכם גם בתמונות ודיווחים על יצורים גדולים יותר, שבהם אצפה בטבע. בלוג זה גם יהווה ארכיון לחומרים שכתבתי בעבר ורלוונטיים לנושא.

15.10.18

אבעבועות הקוף, Monkeypox - מחלה חדשה (וחד פעמית?) בישראל


בשבוע השני של אוקטובר 2018 אושפז בבית החולים שערי צדק בירושלים אדם שחזר מדרום ניגריה ופיתח כשבוע אחר-כך מחלת אבעבועות. האבחנה המעבדתית אישרה שמדובר במחלת אבעבועות הקוף.


החולה בבידוד, מטופל, במצב טוב וצפוי להחלים בקרוב. על המחלה, שזו הפעם הראשונה שהגיעה לישראל, אספר כאן.

Brian W.J. Mahy / CDC

מחלת אבעבועות הקוף אנדמית לאזורים מסויימים במרכז ובמערב אפריקה. סימניה העיקריים הם אבעבועות, הדומות בצורתן לאבעבועות של מחלת האבעבועות השחורות (smallpox).  סימנים נוספים הם עליית טמפרטורת הגוף, כאבי ראש ושרירים, וקשריות לימפה נפוחות. זמן הדגירה של המחלה הוא כ-10 ימים, והיא מתמשכת 5-2 שבועות.

 בניגוד לאבעבועות שחורות, שהיא מחלה של בני אדם בלבד,  אבעבועות הקוף זו מחלה של קופים ביערות הטרופיים. בני אדם יכולים להידבק ולחלות כתוצאה ממגע קרוב עם הקופים הנגועים או בעלי חיים אחרים (בעיקר מכרסמים - שמהם מגיעים הנגיפים גם לקופים).

 נגועים או חולים. תועדו מקרים של הדבקה מאדם לאדם, לאחר מגע קרוב. המחלה יכולה להסתבך ושיעורי התמותה ממנה יכולים להגיע ל-10% (שיעורי התמותה מאבעבועות שחורות היו בין 40 ל-90 אחוזים).

לפני כחודשיים ציינו 40 שנה להכחדה של מחלת האבעבועות השחורות. הכחדה זו נבעה משילוב של שלושה גורמים:
1. המחלה קיימת בבני אדם בלבד; 2. קיום של חיסון יעיל נגד המחלה; 3. נחישות ופעולה נמרצת של ארגוני הבריאות בעולם להכחדת המחלה.

שתי המחלות, אבעבועות שחורות ואבעבועות הקוף, נגרמות על נגיפים מקבוצת ה-poxviridae. זו קבוצה של עשרות נגיפים שגורמים למחלות אבעבועות בבעלי חיים שונים. לכל הנגיפים במשפחה חלבונים משותפים במעטפת, וחיסון נגד נגיף אחד מהמשפחה מקנה חסינות מלאה גם נגד השאר - תופעה שסייעה בפיתוח החיסון. נגיף ה-Vaccinia, שבודד מפרות החולות האבעבועות הפרה, ושמקורו לא לגמרי ברור (מסוסים או מכרסמים), שימש במאה השנים האחרונות כחיסון יעיל כנגד מחלת האבעבועות השחורות. חיסון יעיל זה (למרות שהיו לו גם תופעות לוואי לא קלות) היה גורם מרכזי בהכחדת מחלת האבעבועות השחורות, וגרם גם לחסינות כלפי מחלת אבעבועות הקוף. כשהפסיקו לחסן, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, לאחר הכחדת האבעבועות השחורות, החלה עלייה בכמות המקרים הנצפים של אבעבועות הקוף, ובמקומות מסוימים, בהם המחלה נפוצה, אף שוקלים שוב לחסן את האוכלוסייה.

ובארץ - סביר להניח שמשרד הבריאות יאתר מגעים קרובים של החולה, מאז שהגיע לארץ, ויתכן שאף יחסן אותם. עוד כ-20 יום (שתי תקופות דגירה של המחלה), במידה ולא יאותר אף חולה נוסף, נדע שהארוע (האפידמיולוגי) הסתיים. 

מקורות 

הדיווח על הארוע במשרד הבריאות

על אבעבועות הקוף באתר ארגון הבריאות העולמי

דיווח על איש צוות רפואי שנדבק מחולה באנגליה

11.10.18

שפעת זה לא משחק ילדים - התחסנו וחסנו אותם

השפעת עצמה היא מחלה קשה העלולה לגרום לסיבוכים שונים ואף גורמת לתמותה באחד מכל 1000 חולים

בקיצור: שפעת זה לא צננת. זו מחלה חריפה ומידבקת של דרכי הנשימה העליונות הנגרמת על-ידי נגיפי השפעת.  מדובר במחלה מתישה עם חום גבוה, צמרמורת, שרירים כואבים. בילדים יש גם שלשולים והקאות. המחלה יכולה להסתבך, וכל שנה מתים ממנה אנשים. אל תסתכנו, לכו והתחסנו.


מחלת שפעת
כשהאף דולף, וחום הגוף קצת עולה לרוב זה ממש לא שפעת. השפעת עצמה היא מחלה קשה העלולה לגרום לסיבוכים שונים ואף גורמת לתמותה באחד מכל 1000 חולים. בין 5% ל-20% מהאוכלוסייה יחלו בשפעת בישראל כל שנה והיא מסכנת במיוחד קשישים, תינוקות, מדוכאי מערכת חיסון ונשים בהיריון. אך גם אנשים בריאים יכולים להסתבך.

השפעת מופיעה בפתאומיות: עלייה חדה בחום הגוף, כאבי ראש ושרירים, שיעולים, כאבי גרון, אף דולף/סתום ועייפות יתר, בילדים יש גם כאבי בטן, הקאות ושלשולים. כאחוז (אחד ממאה) מהחולים בשפעת יתאשפזו בבתי חולים לטיפול בסיבוכים שלה, הנפוץ בהם הוא דלקת ריאות. חלקם מגיעים לטיפול נמרץ נשימתי.

תוצאת תמונה עבור ‪suffering from fever cartoon‬‏
מקור: Wichogt - Pngtree

ההדבקה בשפעת

ההדבקה בשפעת מתרחשת לרוב דרך האוויר, באמצעות עיטוש, שיעול ואף דיבור רגיל. דרך נוספת של הדבקה היא על-ידי מגע יד בחפצים מזוהמים, למשל מטפחות משומשות, או משטחים שהתעטשו לעברם, והכנסת היד לפה (כמו שילדים רבים עושים). במקומות פתוחים ו/או מאווררים היטב הסיכוי להידבק נמוך יותר. לרוב נדבקים במקומות סגורים בהם שוהים אנשים רבים, שחלק מהם חולים או נשאים של נגיפי השפעת - אוטובוסים, רכבות, מטוסים, כיתות לימוד וגנים. כדי להפחית את התפשטות המחלה רצוי מאד שחולים ישארו בבית, ושכולם ישטפו היטב ידיים במים וסבון לפני שמכניסים ידיים לפה (לא מעשי בילדים קטנים....).

מדוע צריך להתחסן מחדש כל שנה?
כשנגיפי השפעת מתרבים הם משתנים במהירות בחלבוני המעטפת שלהם (מוטציות). שינויים אלה גורמים לכך שמערכת החיסון מתקשה לזהות אותם ולהתגונן מפניהם, גם אצל אלה שחלו בעבר או התחסנו. לפעמים מופיעים גם זנים חדשים, שדומים להם לא היו מוכרים קודם. לכן כל שנה מייצרים חיסון שפעת חדש נגד הזנים שהיו נפוצים בעונות הקודמות וצפויים להיות נפוצים גם בעונה הקרובה. בעונת השפעת הקרובה (2019-2018) תרכיב החיסון מגן מפני ארבעה זנים.

קיימים שני סוגי חיסונים: 
הראשון - החיסון המופץ ללא תשלום בקופות החולים ובבתי הספר  - חיסון מוזרק המכיל רק את חלבוני המעטפת של נגיפי השפעת ומיועד לכולם.
השני - חיסון בתרסיס המכיל נגיפים מוחלשים, בתשלום, מיועד מגיל שנתיים עד גיל 49 - רק לבריאים, ללא מחלות רקע. החיסון המוחלש יעיל במיוחד בילדים.

מדוע חשוב להתחסן?
ארגוני הבריאות בכל העולם ממליצים לכל האוכלוסיה מעל גיל חצי שנה להתחסן נגד שפעת מידי שנה לקראת החורף, לא רק לקבוצות הסיכון. וכל המקדים הרי זה משובח...

החיסון מגן על המתחסנים, אך גם על סביבתם, כי הם בסיכוי נמוך יותר לחלות ולכן הסיכוי שיפיצו את המחלה גם יורד: ילדים קטנים שלא יכולים עדיין להתחסן, מבוגרים שמערכת החיסון שלהם כבר נחלשה, מדוכאי חיסון, חולים במחלות כרוניות ועוד. ככל שיש יותר מחוסנים מואטת התפשטות המחלה ופחות אנשים נדבקים וחולים.  

תופעות לוואי ויעילות
אנשים רבים לא חשים כלל בתופעות לוואי לחיסון המוזרק. בחלק מהמתחסנים יש תופעות לוואי קלות, שעיקרן חום, אודם וכאב במקום הזריקה, והוא נחשב בטוח ביותר. תופעות לוואי נדירות יותר כוללות כאבי ראש, כאבי שרירים וחום נמוך - תופעות שחולפות תוך יום-יומיים. תופעות הלוואי של החיסון המוחלש כוללות אף דולף, כאבי ראש, כאבי גרון ושיעול.

איפה מתחסנים?
החיסון ניתן בחינם בקופות החולים. ילדים שמתחסנים פעם ראשונה צריכים להתחסן פעמיים בהפרש של כחודש בין המנות. השנה ינתן גם חיסון לכל תלמידי כיתות ב-ד. יש מקומות עבודה שמחסנים את עובדיהם - בחינם או בתשלום סמלי.

מדוע, למרות החיסון, חולים אנשים לפעמים בשפעת? 
יש שתי סיבות עיקריות לכך: החיסון לא יעיל במאת האחוזים ואצל מיעוט מהמתחסנים הוא לא נקלט. הסיבה הנוספת היא הופעה של זן אחד או יותר שלא אותרו עדיין בעת הכנת תרכיב החיסון.

לכן יעילות החיסון משתנה בין 30 אחוזים ל-60 אחוזים. אך גם יעילות חלקית זו מפחיתה את כמות האשפוזים והתמותה בצורה משמעותית. החיסון מפחית את סיבוכים ואת חומרת המחלה, אם נדבקים בזני שפעת שלא נכללים בחיסון

התחסנו, כדי שיהיה לנו חורף עם הרבה פחות שפעת!

פורסם מטעם עמותת מדעת באתר אינפוגן - 11 באוקטובר 2018 

6.10.18

מחצית פרס נובל בכימיה 2018. - אבולוציה מכוונת במצג נגיפי

ב-3 באוקטובר, הוכרזו הזוכים בפרס נובל לכימיה לשנת 2018. נושא המסגרת של הפרס השנה היה הנדסת חלבונים בשיטה המכונה אבולוציה מכוונת (directed evolution). מחצית הפרס הוענקה לג'ורג' סמית מאוניברסיטת מיסורי שבארצות הברית, ולסיר גרגורי וינטר מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, על תרומתם לנושא באמצעות שימוש במעטפת החלבונית של נגיפי חיידקים - פיתוח המכונה "מצג נגיפי".

 סיר גרגורי וינטר (מימין - צילום: Aga Machaju/wikimedia commons)
 וג'ורג' סמית (משמאל - צילום: University of Missouri)


לפני שנתחיל בהסבר, חשוב להזכיר שנגיפי חיידקים רבים (בקטריופגים, Bacteriophages, ובקיצור Phages) מורכבים מקופסית חלבונית המכילה את החומר התורשתי (ולפעמים גם תוספות נוספות, כמו זנב אופייני שמתפקד כמזרק....).

ג'ורג' סמית פיתח ב-1985 את ה"מצג הנגיפי" - הוא שילב בקופסית החלבונית של נגיפים שונים, בשיטות של הנדסה גנטית, חלבונים זרים מסוגים שונים. המגבלה העיקרית בשיטה שהוא פיתח הייתה של של גודל - ולכן משלבים לעיתים רק חלקים של חלבונים. חלבונים אלה, או חלקי החלבונים, בולטים כלפי חוץ, וכך הם יכולים להגיב עם סביבתם.

חלבונים אחראים על המבנה, הביוכימיה והפיזיולוגיה בכל היצורים החיים והם התפתחו והשתנו בתהליכים אבולוציוניים, מאז ראשית החיים (לפני למעלה מ-3.7 מיליארד שנה). התהליך הממושך כולל השתנות אקראית של החומר הגנטי המקודד לאותם חלבונים, וברירה טבעית של החלבונים המותאמים יותר. נעשו ניסיונות רבים לחקות את התהליך במעבדה, על סמך הכרות (לא תמיד מלאה) עם המבנה והתפקוד של חלבונים שונים. נסיונות רבים כשלו, עקב המורכבות המבנית הרבה של החלבונים.

פרנסיס ארנולד (Frances H. Arnold), שקיבלה את המחצית השנייה של הפרס, פיתחה בשנות השמונים של המאה הקודמת את תהליך האבולוציה המכוונת, בה בעזרת מוטגנזה היא שינתה באקראי אנזימים (חלבונים בעלי פעילות קטליטית) במבחנה, ובררה מבין המוטנטים את אלה היעילים ביותר מבחינתה.

גרגורי וינטר שילב את שיטת האבולוציה המכוונת של פרנסיס ארנולד, ואת הפלטפורמה של ג'ורג סמית - המצג הנגיפי. הוא הפעיל מוטגנזה על נגיפים מהונדסים, שבמעטפת שלהם שובטו נוגדנים מסויימים, ובתהליך של אבולוציה מכוונת הצליח לייעל את פעילותם ולפתח את התרופה adalimumab, שאושרה לשימוש ב-2002 לטיפול בדלקת פרקים, בפסוריאזיס, ובדלקות במעי.


אבולוציה מכוונת במצג נגיפי
המקור: Johan jarnestad/The Royal Swedish Academy of Sciences

מאז, השיטה הופעלה כדי לייצר נוגדנים המנטרלים רעלנים, נוגדנים המנטרלים חיידקים הגורמים למחלות זיהומיות, נוגדנים המפחיתים תסמינים של מחלות אימוניות, ואף נוגדנים המצמצמים גידולים סרטניים.

פורסם גם באתר הפייסבוק של מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה


13.9.18

צברים רב-נגיפיים, ולא נגיפים בודדים, כיחידות הדבקה יעילות של מחלות מדבקות


לפחות שני סוגים של נגיפי RNA, נגיפי Noro ונגיפי Rota, הגורמים למחלות מעיים מדבקות ומסכנות חיים, מדביקים את תאי המטרה שלהם כשהם בצברים של 10-6 נגיפים העטופים בממברנה.


כשמדובר בנגיפים, המדביקים תאי מטרה כחלק מתהליך גרימת המחלה, התפיסה המוכרת לכולנו היא של נגיף בודד המשוטט לו בסביבה, עד שהצמדנים (adhesins) שלו פוגשים במקרה קולטנים (receptors) של התא המאכסן. רק אז מתחיל תהליך הכניסה של הנגיף לתוך התא המתאכסן - שם מיוצרים צאצאים רבים של אותו נגיף, המתעטפים, כל אחד בנפרד, בפיסת ממברנה של התא המאכסן בה שובצו חלבוני מעטפת של הנגיף בדרכם החוצה מהתא (המת או החי, בהתאם לנגיף ולתא), וכל התהליך מתחיל מחדש.

כשהנגיף הבודד משוטט לו בסביבה, בחללים השונים שבתוך גוף האדם או כל מאחסן אנימלי אחר, הוא חשוף לשליחים השונים של המערכת החיסונית - תאים, נוגדנים ואחרים,  שעלולים ללכוד אותו או לנטרלו ובכך למנוע ממנו לפגוש בתא המטרה.

Illustration of virus clusters
צברים של נגיפים במערכת העיכול
מקור התמונה - NIH Medical Arts
חוקרים מהמכון הלאומי לבריאות של ארצות הברית (NIH) בהובלת ניהל אלן-בונט (Altan-Bonnet)  פרסמו באוגוסט 2018 בכתב העת Cell host & Microbe תגלית שמשנה את התפיסה הזו. הם חקרו שני נגיפי מעיים מוכרים, מאד מדבקים, ולכן מתפשטים במהירות במקומות מאוכלסים בצפיפות - נגיפי הרוטה (rotavirus) ונגיפי הנורו (norovirus) - , הגורמים למחלות מעיים מסכנות חיים - הראשון בילדים שנדבקים זה ממזה בעיקר במעונות יום ובגנים, והשני במבוגרים ובפגועי מערכת החיסון - בעיקר בספינות טיולים ובמגורים של הגיל השלישי. חשוב לציין שכנגד נגיפי הרוטה יש כיום חיסון שמוריד תחלואה אשפוז ותמותה בצורה משמעותית. כנגד נגיפי הנורו  פותח לאחרונה חיסון חדש, שנקווה שיכנס לחיסוני השגרה בהקדם.

החוקרים מצאו שבנגיפים אלה השלב הראשוני, החוץ תאי, הוא רב נגיפי: מסתבר שנגיפים אלה לא יוצאים מתאי המאכסן שלהם כבודדים, כמרבית הנגיפים האחרים, אלא בצברים, כשהם עטופים בבועית ממברנית שמקורה בתא ממנו יצאו, המסתירה אותם, ובכך מגנה עליהם, ממערכת החיסון. כך בעיקר הם נמצאים גם במקור שבאמצעותו הם מדביקים מאכסנים חדשים, בצואה.

החוקרים השוו את יכולת ההדבקה של חיות ניסוי בצברי נגיפים, לעומת נגיפים בודדים, ומצאו שההדבקה של הצברים היתה יעילה משמעותית.

החוקרים סבורים, שלהדבקה בצברים - במיוחד כשמדובר בנגיפי RNA,  יש יתרון השרדותי - אבולוציוני: האנזימים הנגיפיים שמשכפלים RNA, בניגוד לאנזימים התאיים המשכפלים DNA, הם חסרי יכולת הגהה. ולכן ברבים מצאצאי הנגיפים האלה יש מוטציות שלא מאפשרות את מחזור ההדבקה של הנגיף. כשמדובר בצבר, ולא בנגיף בודד, עולה גם הסיכוי שלפחות אחד מהנגיפים בצבר הוא תקין, והמידע הגנטי להתרבות במאכסן קיים בשלמותו. אך גם אם כל הנגיפים לא תקינים, עדיין קיימת האפשרות לקומפלמנטציה (השלמה) בין הגנומים השונים, כך שבתא המאכסן יהיו כל המידע הגנטי לשכפול צאצאים נגיפיים תקינים. 

התופעה כנראה מאפיינת נגיפי מעיים נוספים, כמו נגיפי הפוליו, ויתכן שגם בנגיפים של דרכי הנשימה. אך זה עוד צריך להיבדק.

האם תגלית זו תסייע בעתיד פיתוח תרופות נוגדות נגיפים? ימים יגידו.

לקריאה נוספת

תקציר המאמר המקורי

סקירה באתר ה-NIH

פורסם גם באתר מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה

11.9.18

40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות: חלק ב - ג'נט פארקר - החולה האחרונה במחלה

ב-11 בספטמבר 1978, לפני 40 שנה נפטרה בבית החולים Catherine-de-Barnes באנגליה, הצלמת הרפואית ג'נט פארקר, החולה האחרונה במחלה הקטלנית. זה סיפורה.

ג'נט פארקר
1938-1978
מתישהו סביב ה-1 באוגוסט 1978 היה עוד יום שגרתי בעבודת של ג'נט פרקר, צלמת מעבדתית במעבדות הרפואיות של אוניברסיטת בירמינגהם. היא לא ידעה שהיא הולכת להיות הקורבן האחרון של מחלה שנכחדה מהעולם. היא כנראה פיתחה תמונות בחדר החושך בו עבדה תמיד. החדר היה ממוקם מעל המעבדה של הרופא והווירולוג, פרופ' הנרי בדסון (Bedson), שחקר בין היתר, גם את נגיפי האבעבועות השחורות. כנראה שנגיפי ה-Variola, הגורמים למחלה, הגיעו לחדרה דרך מערכת האוורור וחדרו לדרכי הנשימה שלה. השעון (זמן הדגירה הממוצע של המחלה הוא כ-12 יום) החל לתקתק…

13 שנה קודם, ב-1965, היא חוסנה כנגד המחלה הנוראה, אך, למזלה הרע, היא השתייכה לאותם אחוזים בודדים שהחיסון לא נקלט אצלם.

ב-11 באוגוסט היא החלה לחוש ברע, לאחר כמה ימים הופיעו לה כתמים אדומים גדולים בגפיים בגב ובפנים. היא אובחנה בטעות כחולת אבעבועות רוח. אמה, הילדה ויטקומב (Hilda Witcomb) פקפקה באיבחון. היא טיפלה בג'נט בילדותה כשחלתה באבעבועות רוח – היא זכרה שהאבעבועות נראו אחרת…. מספר ימים עברו ללא שיפור. מצבה החמיר, היא לא יכלה לקום ממיטתה ללא עזרה.

ב-24 באוגוסט היא הובהלה לבית החולים של מזרח בירמינגהם, שם פגשה אותה הרופאה, פרופ' דבורה סימונס (Deborah Symmons). היא זו שחשדה שמדובר במחלת האבעבועות השחורות, שמקרה קודם שלה נצפה באנגליה חמש שנים קודם, ב-1973, ב-1972 הפסיקו לחסן באנגליה את הילדים כנגד המחלה.

צילום במיקרוסקופ אלקטרונים של התכולה של אחת השלפוחיות שלה אישש את ההשערה – ניצפו בו נגיפי Variola. היא הועברה לאשפוז מיידי בבידוד בבית החולים Catherine-de-Barnes. בית חולים זה, הוקם ב-1907 במיוחד כדי לבודד חולים במחלות מדבקות מאד, שכנראה שלא חשבו שיעשה בו שוב שימוש.

רשויות הבריאות בבריטניה וארגון הבריאות העולמי נזעקו לפעולה – 60 רופאים, 40 אחיות ו-85 עובדים של בריאות הסביבה, 6 מטהרים ו-90 עובדי מנהלה התעסקו כששה שבועות בבידודה של פארקר, באיתור מקור המגיפה, באיתורם של 328 האנשים שהיו במגע איתה. כולם חוסנו והיו תחת מעקב צמוד כדי לוודא שהם לא חולים, 75 מהם, שנחשבו מגעים קרובים, ביניהם הוריה ובן-זוגה של פארקר, הוכנסו להסגר. חוסנו גם כ-200 אנשים נוספים, שנחשדו שאולי היו איתה במגע.

פרופ' הנרי בדסון התוודע למקרה ב-24 באוגוסט, כשהוזעק לצפות בצילום המיקרוסקופ שאישש את מחלתה. הוא נחשב לאחד מהמומחים הגדולים בחקר המחלה ופיתח את התבחינים המאפשרים להבדיל בין שני הזנים של המחלה. הוא היה אחד החוקרים הבודדים שהורשו על-ידי ארגון הבריאות העולמי להמשיך ולחקור את נגיפי ה-Variola, ובאותה תקופה עסק בחקר השוואתי בין אותם נגיפים לנגיפים דומים שהתגלו בעכברים, ולא היה ניתן להבדיל ביניהם במעבדה. הוא היה מראשי הצוות של ארגון הבריאות העולמי שהכחיד את המחלה באפגניסטן ב-1976. בנסון עקב מקרוב אחרי מחלתה של ג'נט פארקר. היה לו ברור שמקור הנגיפים שפגעו בה הם ממעבדתו – ודרך מערכת האוורור. עם הדרדרות מצבה, והאשמות הציבור והתקשורת לאחריותו למצב, הוא שם קץ לחייו ב-6 בספטמבר.

פרופ' הנרי בדסון - וירולוג מוערך, שלא יכל לשאת את אשמתו העקיפה, והתאבד. 

יום קודם, ב-5 בספטמבר, בעודו בהסגר, לקה פרדריק ויטקומב, אביה של ג'נט, בהתקף לב ומת. כדי לא לסכן אנשים נוספים, לא נעשה ניתוח לאחר המוות כדי לבדוק אם הוא נדבק במחלה.

מצבה של ג'נט הלך והדרדר, ראייתה אבדה, כליותיה כשלו, דלקת התפשטה בריאותיה והיא איבדה את הכרתה. ב-11 לספטמבר נפטרה ג'נט פארקר, גופתה נשרפה. החדר בו היא שהתה בימיה האחרונים חוטא היטב ונאטם לזמן ממושך. 24 יום אחר-כך (שתי תקופות דגירה של המחלה), בתחילת אוקטובר, הוכרז על סיום מצב החירום. ירד המסך, לפחות בינתיים, על מחלת האבעבועות השחורות…

ג'נט פרקר בימיה האחרונים

מקורות וקריאה נוספת

40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות:  חלק א - על המחלה, הנגיפים, החיסון והמבצע העולמי שהביא להכחדתה

אזכור של הסיפור באתר ה-CDC

הספר The Last Days of Smallpox: Tragedy in Birmingham מאת פרופ' מרק פלן (Mark Pallen)


פורסם באתר ובדף הפייסבוק של "מדע גדול, בקטנה". 

פורסם גם ב"מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה


    10.9.18

    40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות – חלק א':




    על המחלה והנגיפים הגורמים לה, החיסון העתיק, החיסון החדש והמבצע העולמי שהביא להכחדתה


    ילד מחוסן (מימין) וילד חולה באבעבועות שחורות. גם הילד המחוסן חולה, אבל בצורה מאד קלה.
    המקור : Edward Jenner Museum, Berkeley, UK.
    התמותה מהמחלה היתה בין 60-40 אחוזים. 

    מחלת האבעבועות השחורות הינה מחלה נגיפית מידבקת מאד, שנגרמת על ידי נגיפי Variola. הנגיפים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה, מגיעים לזרם הדם ומשם מתפשטים לשאר הגוף. בהמשך מתפתחות על העור השלפוחיות האופייניות למחלה, שרגישות מאות למגע וצבען כהה ועכור בגלל כמויות גבוהות של נגיפים עם מוגלה, ןמכאן שם המחלה. מלבד האבעבועות, החולים חוו הרגשה כללית רעה, חום גבוה (מעל 40 מעלות), צמרמורות, הקאות וכאבים בכל הגוף. עשרות אחוזים מהחולים מתו ואצל חלק מהשורדים נותרו צלקות מכוערות. מבין המחלימים, לפחות שליש לקו בחירשות או בעיוורון. המחלה הייתה קטלנית בילדים הרבה יותר מאשר במבוגרים, ובכמה אזורים בעולם מספר הילדים שמתו מהמחלה היה גדול כל כך עד שלא נתנו להם שם כשנולדו אלא רק אחרי שהחלימו ממנה.

    נגיפי Variola במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
    המקור: CDC/ Dr. Fred Murphy; Sylvia Whitfield

    העדות הפיזית הראשונה לקיומה של המחלה נמצאה במומיה של רעמסס החמישי ממצרים, שמת בשנת 1157 לפני הספירה. פצעיה של המחלה נראו על גופו היטב. כדי להתמודד עם המחלה ועם תוצאותיה החלו כבר לפני יותר מאלף שנים להדביק ילדים במעט חומר שמוצה מהאבעבועות של החולים במחלה. אמנם חלק מהם לא שרד את הטיפול, אך אלה שהבריאו היו מחוסנים. שימו לב – אנשים העדיפו סיכוי של כ-1 ל-100-10 לחלות במחלה מהחיסון הפרימיטיבי (יחסית למה שיש לנו היום), ולא להסתכן במחלה עצמה. היא הייתה עד כדי מפחידה וקטלנית, כך שלמרות הסיכון, טיפול זה היה נפוץ באזורים רבים בעולם משום שהסיכון למות מהטיפול היה נמוך בצורה ניכרת מהתמותה מהמחלה עצמה.

    המומיה של רעמסס החמישי שהייתה נגועה באבעבועות שחורות. תמונה: WHO

    המחלה התפשטה עם תחילת המסעות בעולם בסביבות המאה ה-15. הגעתם של האירופאים לצפון אמריקה ולדרומה, ובהמשך גם לאוסטרליה, הייתה מלווה גם בפלישת המחלות האירופאיות. מחלות אלו, ובעיקר האבעבועות השחורות, פגעו קשות באוכלוסיות המקוריות: כמחצית מאוכלוסיית מקסיקו נכחדה, ושיעור דומה מהאינדיאנים שבמרכז אמריקה ובדרומה ומהאבוריג'ינים שבאוסטרליה.


    בשנת 1796, הבחין הרופא הבריטי אדוארד ג'נר שחקלאים (בעיקר החולבות) שחלו באבעבועות הבקר (Cowpox virus), מחלה שאינה קטלנית לבני אדם, לא חלו מאוחר יותר באבעבועות שחורות. ג'נר מיצה את החומר משלפוחית של פרה חולה והדביק בו ילדים בריאים. הם לקו במחלה בצורתה הקלה. לאחר שהחלימו ג'נר הדביק אותם באבעבועות שחורות והילדים לא חלו. ניסוייו של ג'נר הקנו לו את התואר "אבי תורת החיסון", אף שהוא עצמו לא ידע מהו המנגנון שאפשר לבני אדם לא לחלות במחלה הקטלנית. היום ידוע שמחלת אבעבועות הפרות נגרמת על ידי נגיפים המשתייכים לאותה משפחת נגיפים שאליה משתייכים נגיפי האבעבועות השחורות.

    לונדון 1871, מחסנים ילדים נגד אבעבועות שחורות. תחריט עץ של Edwin Buckman
    תרכיב הדומה לתרכיב המקורי של ג'נר היה בשימוש שנים ארוכות, והקטין משמעותית את התחלואה. נגיפי Vaccinia הוחדרו לפצע בעור וגרמו דלקת מקומית בלבד, והחיסון מנע את המחלה לגמרי בכ-95 אחוזים מהמתחסנים, לכל חייהם. החיסון ניתן בכל מדינות העולם וגם בישראל, ומי שנולדו לפני שנות השמונים של המאה הקודמת נושאים על כתפם בגאווה את עקבותיו של אותו חיסון. לחיסון יש גם חסרונות – תופעות לוואי לא נעימות, והוא יכול לגרום מחלות קשות באנשים שמערכת החיסון שלהם פגועה ובתינוקות מתחת לגיל שנה. אוכלוסיות אלו היו מוגנות בזכות סביבתם המחוסנת.

    ההתפרצות האחרונה באירופה התרחשה בשנת 1963 בשטוקהולם שבשבדיה, כשימאי שחזר חולה מאינדונזיה החל בשרשרת הדבקה שהסתיימה במחלתם של 25 אנשים ובמותם של ארבעה. המחלה זוהתה כאבעבועות שחורות רק לאחר כחודשיים, משום שהרופאים והווירולוגים לא העלו בדעתם את האפשרות שהמחלה עדיין קיימת באזורם, אלא רק כשהגיע אליהם החולה השביעי. כל החולים הוכנסו לבידוד וכ-300 אלף תושבים חוסנו, וכך הסתיימה ההתפרצות. בשנת 1967, כשמספר הנפגעים השנתי מהמחלה עדיין היה כ-15 מיליון בני אדם ברחבי העולם, הכריז ארגון הבריאות העולמי מלחמה על המחלה. עשרות צוותים רפואיים הועמדו בכוננות לכל מקרה מחלה שידווח בעולם. הצוותים הגיעו לכל מקום שבו דווחה תחלואה, בודדו את החולים וחיסנו את מי שהיו במגע קרוב עמם. ההדבקה הטבעית האחרונה בעולם דווחה בסומליה בשנת 1977.

    הדברת המחלה התאפשרה בזכות שילוב של שלושה גורמים: חיסון יעיל נגד המחלה, הנגיף הדביק בני אדם בלבד כך שלא יכול היה לשרוד בחיות אחרות, והעובדה שהנגיף לא נשאר בגוף בצורה רדומה לאחר ההחלמה ולכן החולים לשעבר לא הדביקו אחרים. ישנן עוד מחלות שעונות על התנאים האלו ולכן אפשר למגר אותן באוכלוסייה. אחת מהן היא מחלת הפוליו (שיתוק הילדים), שהיא היעד הבא של ארגון הבריאות העולמי להכחדה. אנחנו כבר קרובים מאוד – השנה דווח שגם אפריקה כבר נקייה ממחלה זו, ונשארו רק מדינות אחדות בעולם שבהן התגלו מקרים בודדים בלבד. נקווה שבקרוב נגיע ליום בו גם חיסון הפוליו יהיה מיותר.

    מקורות וקריאה נוספת

    40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות:  חלק ב - ג'נט פארקר - החולה האחרונה במחלה

    ההיסטוריה של האבעבועות השחורות באתר ה-CDC

    מיחזור של:  אבעבועות שחורות  - המחלה הראשונה שהוכחדה מהעולם

    פורסם באתר ובדף הפייסבוק של "מדע גדול, בקטנה". 


    22.8.18

    חיידקי Brucella melitensis בשרידי גבינה מלפני 3200 שנה.


    חוקרים מאוניברסיטאות קהיר שבמצרים וקטניה שבאיטליה, בהובלת אנריקו גרקו (Greco), שחופרים באתר הקבורה סקרה (Saqqara) שבמצרים התחתונה, גילו בעונת החפירות 2014-2013, כד שבור עם משקע לבן שהתברר כשרידי גבינה.

    שברי הכד נמצאו בקברו של פתחמס (Ptahmes), שבין יתר תפקידיו היה מושל העיר ממפיס בתקופתם של הפרעונים סתי הראשון ורעמסס השני. פתחמס מת ונקבר שם לפני כ-3200 שנה.

    אנליזה כימית של של הגבינה הראתה, על פי חלקי חלבונים אופייניים ששרדו את הזמן הרב שעבר, שמקור החלב להכנתה מעורב: גם מפרות וגם מכבשים או עזים. כמו כן נמצא בגבינה חלבון אופייני לחיידקי Brucella melitensis, חיידקים פתוגניים לכבשים ועיזים, והגורמים בהם, ובבני אדם, לברוצלוזיס - (Brucellosis).

    החוקרים חיפשו עדויות לנוכחות חיידקי Lactobacillus kefiranafaciens, או חיידקי חומצת חלב אחרים המעורבים בתהליכי ייצור גבינה, אך לא מצאו.

    שרידי הגבינה בכד השבור
    צילום: אוניברסיטאות קטניה וקהיר

    זו העדות הישירה הקדומה ביותר לקיום של ברוצלוזיס - מחלה המכונה בימינו "הפלה מדבקת" בבעלי חיים (פרות, כבשים, חזירים גמלים ועוד) ו"קדחת מלטה" בבני אדם. הביטויים העיקריים של המחלה בבעלי החיים הן דלקת אשכים בזכרים, והפלות של הוולדות בנקבות. אם לא שמים לב לשיעור הגבוה של ההפלות בעדר, כמעט שאי אפשר להבחין בסימני המחלה, ולכן יש עדרים רבים שבהם המחלה קיימת ולא מאובחנת. החיידקים מועברים מבעלי החיים לאדם בעיקר באמצעות מוצרי חלב לא מפוסטרים.

    חיידקי Brucella melitensis. צילום: CDC, 1979

    ובאדם, כשבוע עד לכמה חודשים לאחר החשיפה לחיידקים, מתפתחת מחלה עם תסמינים הכוללים עליית טמפרטורה בשעות אחרי הצהריים והערב, וירידה הטמפרטורה בלילה, המלווה בצמרמורות, בכאבי ראש, בהזעה ובעייפות רבה. בבדיקת החולה אפשר להבחין בקשרי הלימפה והטחול מוגדלים. כשהכבד מעורב מופיעה גם צהבת. כמו כן עלולה להתפתח דלקת בעצמות, הגורמת לכאבים ולהפרעה (לעתים בלתי הפיכה) ליכולת התנועה.


    לקריאה נוספת


    תקציר המאמר המקורי - ב-Analytical Chemistry

    16.8.18

    עמידות "בלתי אפשרית" של חיידקי Enterococcus faecium לחומר החיטוי האלכוהולי בבתי החולים


    העלייה בשימוש בנוזלי חיטוי מבוססי אלכוהול גרמה לראשונה להתפתחות עמידות לחומרי החיטוי, הנובעת ממוטציות בגנים הקשורים בפירוק של סוכרים.

    חיידקים עמידים לחומרים אנטיביוטיים מהווים בעיה חמורה מאד בבתי-החולים בארץ ובעולם. רק במדינתנו הם גובים כל שנה את חייהם של לפחות כ-5000 אנשים – שנכנסו לבית החולים לטיפול במחלה כלשהי, נחשפו לאחד מהם, ולא יצאו מבית החולים בגללו.

    אחד הפתרונות שעוזר להתמודד עם אותם חיידקים עמידים הם נוזלי החיטוי לידיים – על בסיס הכהלים אתנול או איזופרופנול (70%) – הפזורים בבתי החולים, ואם הצוות הרפואי והמבקרים מקפידים להשתמש בהם, הם בהחלט יכולים לסייע במניעת העברת חיידקים בין החולים השונים.

    צילום: Entheta - wikimedia commons
    https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Handsprit.jpg
    ואכן, ב-15 השנים האחרונות החלו הצוות הרפואי והמבקרים להקפיד ולהשתמש בחומרי החיטוי, ומאז נצפתה ירידה משמעותית במספר החולים שנדבקו בזנים עמידים לאנטיביוטיקה של החיידקים הפתוגניים Enterococcus  faecium ו-Staphylococcus aureus. חומרי החיטוי יעילים גם כנגד פתוגנים אחרים של בתי חולים.

    אך כפי שדיווח בתחילת אוגוסט 2018 צוות חוקרים אוסטרלי בהובלת פול ג'ונסון (Johnson) וטימוטי סטינאר (Stinear) מאוניברסיטת מלבורן, לאחר הירידה, החלה בבתי החולים באוסטרליה עלייה ממשית במספר החולים שנדבקו בחיידקי E. faecium. חיידקים אלה עמידים לתרופות האנטיביוטיות. עלייה כזו לא התרחשה עם חיידקי S. aureus, כך שלפחות לגבי האחרונים, היה ברור שהשימוש בנוזל החיטוי יעיל.

    חיידקי E. faecium מהווים חלק מאוכלוסיית חיידקי המעיים הטבעית שלנו. לבני אדם בריאים הם לא מזיקים, אך זנים עמידים לאנטיביוטיקה  עלולים להדביק את החולים המגיעים לבתי החולים ולגרום להם בעיקר לדלקות בדרכי השתן ולאלח דם.

    צילום: CDC/ James Archer, 2013

    החוקרים חיפשו במקררים של שני בתי חולים במלבורן ואיתרו בהם 139 בידודים שונים של חיידקי E. faecium – כל אחד מהם גרם למחלה באדם אחר, בין השנים 2015-1997 – 19 שנה. החוקרים בדקו את כמות השורדים מתוך 100 מיליון חיידקים מכל בידוד – לאחר שהות של 5 דקות בתוך תמיסה של 23% איזופרופנול. התברר שהבידודים המאוחרים יותר, אחרי 2010, היו עמידים לתמיסת החיטוי הרבה יותר מהבידודים המוקדמים יותר, תופעה המכונה סבילות לאלכוהול (alcohol tolerance).

    החוקרים השוו את החומר התורשתי של החיידקים העמידים והרגישים לחומר החיטוי. בעמידים הם מצאו מספר מוטציות שונות בגנים הקשורים למטבוליזם של סוכרים, והן שהקנו לחיידקים את הסבילות/העמידות כלפי חומר החיטוי. בכדי לאשר את הממצאים, החוקרים פגעו באותם גנים מוטנטים, ובכך החזירו לחיידקים את הרגישות לחומר החיטוי.

    התופעה התגלתה בינתיים רק באוסטרליה, אך בהחלט צריך לבדוק מה קורה בבתי חולים במקומות אחרים בעולם. גם חולים ומבקרים, וגם אנשי צוות מבתי חולים אלה, יכלו להעביר את החיידקים האלה למקומות אחרים, הם לא "חייבים להיווצר" שם בצורה עצמאית.  האם החיידקים האלה התפתחו באוסטרליה? אולי מישהו הביא אותם לשם. חשוב להדגיש, שמלבד E. faecium, שאר החיידקים בבתי החולים כן רגישים לנוזלי החיטוי, ויש להמשיך ולהשתמש בהם.

    ולגבי E. faecium – יצטרכו למצוא פתרון מקומי בכל מקום בו יתגלו חיידקים עמידים לחומר החיטוי, החל מבידוד החולים וניקוי סביבתם באמצעים אחרים אולי כאלה המבוססים על כלורינים (תרכובות כלור), הקוטלים אותם.


    ראיון עם החוקר הראשי על המחקר:

    לקריאה נוספת
    תקציר המאמר המקורי - בכתב העת Science translational Medicine

    פורסם במדור "מדע מהתנור" בדף הפייסבוק ובאתר האינטרנט של "מדע גדול, בקטנה"

    תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏

    15.8.18

    עכברת - Leptospirosis - בנחלי גולן



    מתחילת יולי אותרו למעלה מ-30 אנשים שחלו במחלת העכברת (Leptospirosis) לאחר שטבלו/שחו במימי נחלים הזורמים בצפון הארץ, הזורמים לכנרת. ב-12 מהם זוהתה נוכחות גורמי המחלה במעבדה. בתחילה נאסרה את הכניסה למים לנחלים יהודיה, זויתן ומשושים - שלושתם מתנקזים לערוץ הזאכי הנשפך לכנרת. בהמשך נאסרה הכניסה גם לנחל דבורה (ג'לבון), הירדן ההררי והמג'רסה (השפך של נחל דליות).

    גורמי מחלת העכברת מאכלסים מכרסמים (אליהם משתייכים גם העכברים והחולדות - ומכאן שמה) והם מופרשים מנוזלי הגוף שלהם, בעיקר בשתן. מהם היא יכולה לעבור ליונקים אחרים, כולל האדם. ולכן היא מוגדרת כמחלה זואונוטית.

    מחוללי המחלה הם סלילונים (חיידקים עם צורה של סליל) אווירניים בעלי שוטונים מהמין Leptospira interrogans. בניגוד למרבית החיידקים האחרים, יש להם שני כרומוזומים. מוכרים כ-290 זנים שונים של החיידקים, מה שמקשה על פיתוח חיסון נגדם. החיסון המשושה, הניתן לכלבים, מגן מפני שני זנים שלהם ויש לחזור עליו מדי שנה. מנסים לפתח חיסון כנגד כולם שישתמשו בו גם בבני אדם.
    הסלילונים המופרשים מהשתן של החיות המאכסנות אותן ויכולים לשרוד באדמה או במים תקופות ממושכות. וממים מזוהמים הם יכולים לחדור לבני אדם, דרך העור, רקמות ריריות או דרך מערכות הנשימה והעיכול. משם הם יכולים לנוע ולחדור לרקמות נוספות, כש"היעד המועדף" שלהם הם הכבד והכליות. יש להם מנגנוני התחמקות מהתאים הבלעניים ומהמשלים של מערכת החיסון. התסמינים וסימני המחלה מופיעים כשבועיים עד חודש לאחר ההדבקה.
    מקור הזיהום הנוכחי הוא כנראה שפכים של רפתות (שיש בהם לא מעט מכרסמים) שמגיעים לנחלים ומיעוט המים הזורמים בהם גורם לכך שריכוז החיידקים יהיה בעייתי.

    צילום מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של חיידקי Leptospira interrogans
    צילום: 
    CDC/Janice Haney Carr
    אנשים רבים לא יחלו כלל. אחרים יחלו במחלה קלה יחסית הכוללת עליית טמפרטורת הגוף, כאבי ראש, כאבי שרירים, כאבי בטן, הקאות, שלשולים ודלקות בעיניים. אך מקרים חמורים יותר יכולים להתפתח לאי ספיקת כליות, פגיעה בתפקודי הכבד, דלקות בקרומי המוח, ודימומים קשים. כל אלה יכולים להסתיים גם במוות (כ-20 אחוז מחולי השלב השני - ללא טיפול). ההחלמה וההתאוששות יכולים להתמשך מספר חודשים. העברת החיידקים בין בני אדם נדירה,אבל אפשרית - בעיקר ביחסי מין והנקה, אבל גם עלידי מגע עם שתן של חולה. אבחון מוקדם וטיפול אנטיביוטי יכולים למנוע חלק מהסיבוכים הקטלניים.

    בנחל זויתן עליון - 2007.
    צילום: דרור בר-ניר

    לקריאה נוספת


    על העכברת - באתר המרכז לבקרת מחלות (CDC) על העכברת - ב-Microbewiki על העכברת - באתר משרד הבריאות

    25.7.18

    נגיף פוליו מהונדס לטיפול ב-Glioblastoma - חולי סרטן מוח אלים

    דגם של נגיף פוליו
    מקור התמונה:  Filman D.J et al., EMBO J 1989

    גליובלסטומה (Glioblastoma) הוא גידול סרטני אלים במוח שאין לו טיפול יעיל. רוב החולים, לאחר הניסיון הכירורגי להסרת הגידול, לא שורדים מעבר ל-15 חודשים.  תאי הגליובלסטומה מבטאים את אותו הקולטן של נגיף הפוליו – CD155 – נגיפי פוליו יכולים להקשר אליו ולחדור באמצעותם אל תאי הגידול. אך נגיפי פוליו יכולים לפגוע גם בתאי מוח תקינים.

    החוקרים יצרו נגיף מהונדס, PVSRIPO, שביסודו הוא נגיף הפוליו המשמש לחיסון (Sabin 1), בו החליפו את מקטע ה-RNA המאפשר קישור לריבוזומים של התאים המודבקים (IRES), במקטע המקביל של HRV2 (אחד מהנגיפים הגורמים למחלת הצננת/צינון). באמצעות החלפת מקטע ה-RNA נמנעה פגיעה בתאי מוח תקינים. הנגיף המהונדס קטל תאי גליובלסטומה בתנאי מעבדה ועבר לניסוי קליני.

    המאמר החדש מדווח על ניסוי קליני כזה שנעשה ב-61 חולים, שהזרקת הנגיף גרמה להארכת חייהם של חלק מהם לשנתיים ואף לשלוש שנים!

    המאמר המלא - ב-NEJM

    פורסם כ"עובדה בקטנה"/"מדע מהתנור" באתר "מדע גדול, בקטנה" ובדף הפייסבוק

    התמונה של ‏מדע גדול, בקטנה‏.