מין חדש בסוג Deinococcus – חיידק קשוח מאנטארקטיקה

 

בשנת 1956, במפעל לייצור שימורי בשר באורגון שבארצות-הברית, התגלו לראשונה החיידקים המוכרים כיום בשם Deinococcus radiodurans. אז התקלקל מזון בכמה קופסאות שימורים שהוקרנו בקרינת גמא. בקופסאות המוקרנות מצאו החוקרים ארתור אנדרסון (Anderson) ועמיתיו מתחנת המחקר החקלאי באורגון חיידקים עמידים במיוחד לקרינה. גם לאחר חשיפה למינון קרינה עצום של כ-10,000 גריי עדיין שורדים חלק מהחיידקים. לשם השוואה, רמת קרינה של 5–6 גריי היא קטלנית לבני-אדם, ורמת קרינה של כ-1,000 גריי תעקר תמיסה של חיידקי Escherichia coli.

שם הסוג של החיידק נגזר מהמילים היווניות deinos (אדיר או יוצא דופן) ו-coccus (חיידק כדורי), ואכן בהמשך התברר שמדובר בחיידקים יוצאי דופן במיוחד. עם השנים התברר שהם עמידים לא רק לקרינה אלא גם לתנאי יובש וקור קיצוניים. עמידותם לשלושת הגורמים האלה – קרינה, יובש וקור – זיכתה אותם בתואר "החיידקים הקשוחים ביותר בעולם", ובתואר זה הם אף נכללו בשנת 1995 בספר השיאים של גינס.

תרבית חיידקי D. radiodurans על צלחת פטרי. שימו לב לצבען הורוד.
Prof. Michael Daly, Department of Pathology, Uniformed Services University of the Health Sciences,  Bethesda, Maryland

D. radiodurans הם חיידקים אווירניים בעלי צבען ורוד, המשתייכים לחטיבה Deinococcota - חטיבה קטנה הכוללת גם את הסוג Thermus. חיידקי Thermus aquaticus, המוכרים כחיידקים תרמופיליים, מספקים עד היום את האנזים המפורסם Taq DNA polymerase המשמש בתהליך ה-PCR.

החיידקים הללו מוזרים גם מבחינה טקסונומית. אף שהם נצבעים חיובית בצביעת גראם, הם אינם משתייכים לקבוצות האבולוציוניות העיקריות של החיידקים הגראם-חיוביים (כמו Firmicutes או Actinobacteria). בבחינה מדוקדקת של מעטפת התא מתברר שמבנה הבסיס שלה דווקא דומה לזה של חיידקים גראם-שליליים, אך תוספת של שכבות מעטפת ייחודיות מונעת מתצמיד הצבע-יוד להישטף מהתאים.

הסוג Deinococcus – הרבה יותר ממין אחד

במשך עשרות שנים היה D. radiodurans המין המפורסם ביותר בסוג. אולם עם השנים התברר שהסוג Deinococcus מגוון הרבה יותר מכפי שסברו בתחילה. כעת, כ-70 שנה לאחר הגילוי הראשון, דיווחו חוקרים מהודו – בהובלת אבינש שארמה (Sharma) ממכון המחקר הלאומי למדעי התא (BRIC) – על חיידקים חדשים שלא היו מוכרים למדע. החיידקים נמצאו בדגימות ממשקעים בקרקעית אגם באזור Schirmacher Oasis בארץ המלכה מוד (Queen Maud Land) שבצפון-מזרח אנטארקטיקה.

על בסיס ניתוח רצף הגן 16S rRNA שויכו החיידקים למין חדש בסוג Deinococcus, שקיבל את השם D. pantiae, על שמה של אדיטי פנט (Pant) – האוקיינוגרפית ההודית הראשונה שהגיעה לאנטארקטיקה במסגרת משלחת מחקר בשנת 1983.

מעניין לציין שבמהלך שבעת העשורים שחלפו מאז גילויו של D. radiodurans תוארו בסוג זה יותר מ-90 מינים שונים. רבים מהם מפגינים עמידות יוצאת דופן לקרינה, ליובש ולנזקי DNA. רובם התגלו בסביבות קיצוניות, אך חלקם גם בסביבות שגרתיות יותר.

כמה דוגמאות:
D. geothermalis – שבודד ממעיינות חמים וסביבות תרמיות;
D. deserti – שבודד מקרקעות מדבריות בסהרה;
D. ficus – שבודד מאדמה סביב עצי תאנה;
ו-D. marmoris – שאותר על משטחי שיש וסלעים.

תא של D. radiodurans. מכיל ארבעה מדורים שבכל אחד מהם העתק של החומר התורשתי

המקור: BQUB24-Diraheta, Wikimedia commons

ונחזור לתגלית האחרונה: D. pantiae התגלה גם כעמיד לאנטיביוטיקה ונקומיצין (vancomycin) – תרופה המשמשת לעיתים כמוצא אחרון לטיפול בזיהומים חיידקיים חמורים. ונקומיצין פועלת על-ידי פגיעה בתהליך בניית הפפטידוגליקן בדופן התא החיידקי. גם חיידקים ממינים אחרים בסוג Deinococcus מראים עמידות לתרופה זו. החוקרים משערים שבניגוד למנגנוני העמידות המולקולריים המוכרים מחיידקים גראם-חיוביים אחרים – שבהם משתנה המבנה של יחידת הבניין בפפטידוגליקן - במקרה זה העמידות נובעת ממבנה הדופן עצמו: דופן עבה ומורכבת יחסית, המקשה על חדירת האנטיביוטיקה אל שכבת הפפטידוגליקן.

גילויו של D. pantiae מזכיר לנו שגם במקומות הקיצוניים ביותר על פני כדור הארץ – ואפילו בחיידקים שנדמה שכבר הכרנו היטב – עדיין מסתתר מגוון ביולוגי גדול שממשיך להפתיע את החוקרים ואותנו.

לקריאה נוספת 

המאמר - על גילוי D. pantiae - פברואר 2026

Deinococcus radiodurans - החיידק העמיד לקרינה - בבלוג זה - 2005

על קרינה וחיידקים - בבלוג זה - 2007

המאמר ב-Science על  העמידות של D. radiodurans לקרינה  -  1995

דינוקוקוס - האורגניזם היציב ביותר עלי אדמות, פנחס פוקס, סינתזיס 13, 1996.

תורמוס ההרים – הפרח שצובע את הארץ בכחול

בסוף החורף ותחילת האביב (פברואר–אפריל) נצבעים אזורים רבים בארץ בשטיחים כחולים מרשימים. האחראי לכך הוא תורמוס ההרים (Lupinus pilosus) – אחד מפרחי הבר הבולטים והמרשימים של ישראל.

זהו צמח חד־שנתי ממשפחת הקטניות (Fabaceae), שגובהו כ-50–100 ס״מ, והוא נושא תפרחות גדולות בצבע כחול־כהה עד סגול. הצמח גדל בעיקר בבתות ובשולי חורש על קרקעות כבדות וגיריות כגון טרה רוסה ורנדזינה. 

העלים המאוצבעים הגדולים של התורמוס, עוקבים במהלך היום אחר השמש (Heliotropism). בבוקר העלעלים פונים למזרח, ובהמשך הם משנים את עמדתם בהתאם למיקום השמש, ובערב הם פונים למערב. 

כמו קטניות אחרות, גם התורמוס מקיים קשר סימביוטי עם חיידקי קרקע קושרי חנקן החיים בשורשיו. חיידקים אלה מסוגלים לקשור חנקן מהאוויר ולהפוך אותו לחומרי מזון זמינים לצמח, ובכך הם תורמים גם להעשרת הקרקע.

תורמוס ההרים הוא צמח מוגן בישראל, ולכן אסור לקטוף אותו בטבע.

תורמוס ההרים - פרט בודד, פרחים שלא הופרו
מצפתל, ירושלים

רמזור צבעוני לדבורים

האבקת פרחי התורמוס מתבצעת בעיקר על-ידי דבורים האוספות את האבקה כמזון, שכן הפרחים אינם מייצרים צוף. לפרח מבנה אופייני למשפחת הקטניות: עלה כותרת עליון גדול (“המפרש”), שני עלי כותרת צדדיים (“כנפיים”) ושני עלי כותרת מאוחים היוצרים “סירה” שבתוכה מצויים האבקנים ועמוד העלי.

בבסיס המפרש מצוי כתם לבן המשמש מעין “סימן נחיתה” למאביקים. הניגוד בין הכתם הבהיר לבין הכותרת הכחולה בולט במיוחד לעיני הדבורים ומכוון אותן לנחיתה במקום שבו הן מפעילות את מנגנון ההאבקה של הפרח.

לפרח התורמוס יש גם מנגנון האבקה מכני: כאשר דבורה נוחתת על עלי הכותרת הצדדיים ולוחצת עליהם, נפתחת ה“סירה”, והאבקנים נדחפים החוצה ומורחים אבקה על גוף הדבורה. בביקור הבא בפרח אחר מועברת האבקה וכך מתבצעת ההפריה.

לאחר שהפרח הופרה משתנה צבע הכתם הלבן לסגול. שינוי זה נובע מהצטברות פיגמנטים (אנתוציאנינים) ומשינויים ב-pH ברקמות הפרח. התוצאה היא מעין “רמזור”: פרחים בעלי כתם לבן עדיין עשירים באבקה ומושכים דבורים, ואילו פרחים שבהם הכתם הפך סגול מושכים פחות מאביקים.

המרבדים הכחולים

תורמוס ההרים מוכר במיוחד בזכות מרבדי פריחה כחולים מרהיבים בנוף. תופעה זו קשורה לאופן הפצת הזרעים של הצמח.

כאשר התרמילים מבשילים הם מתייבשים ומתבקעים בפתאומיות, והזרעים נורים למרחק קצר בלבד. משום כך הם נובטים לעיתים קרובות בצפיפות סביב צמח האם, וכך נוצרת מושבה צפופה של צמחים. אוכלוסיות כאלה יכולות להתחדש באותו מקום שנה אחר שנה.

בין האתרים הידועים בארץ למרבדי תורמוסים: תל שוכה בעמק האלה, מצפתל בירושלים, מורדות הרי יהודה לכיוון עמק האלה, גבעת המורה, נחל תבור ורמות מנשה, אתר חגית, ואדי מילק, וכן אזורים רבים בשומרון, בעמק הירדן, בגליל ובגולן. עם זאת, חשוב לציין שחלק ממרבדי הפריחה הידועים מקורם בזריעה או בהפצה בידי אדם.

מרבד תורמוסים - במצפתל, ירושלים

כשהתורמוס מחליף צבע

למרות שהצבע האופייני של תורמוס ההרים הוא כחול, מופיעות לעיתים מוטציות בצבע הפרח. המוטציה הנפוצה יחסית היא פרחים ורודים, שנצפו בין היתר בפארק אריאל שרון ובגן הבוטני בירושלים. פרחים לבנים נדירים יותר אך תועדו אף הם באוכלוסיות שונות.

מוטציות אלה נגרמות משינויים בגנים הקשורים לייצור פיגמנטים בפרח. אם הצמח המוטנטי מצליח להעמיד צאצאים, עשויה להתפתח במקום אוכלוסייה קטנה וצפופה של תורמוסים בעלי הצבע המוטנטי.

מוטנט ורוד - פארק אריאל שרון, בחיריה

כשהיופי מתפשט למקומות לא רצויים

בשנים האחרונות נפוץ בישראל המנהג של זריעת פרחי בר “לייפוי הנוף” בגינות, בצדי דרכים ובשטחים פתוחים. תורמוס ההרים נבחר לעיתים קרובות למיזמים כאלה משום שהוא נובט במהירות, קל לגידול ויוצר מרבדי פריחה מרשימים.

עם זאת, זריעה מחוץ לתחום תפוצתו הטבעי עלולה להביא להתפשטותו בשטחי בר סמוכים ולדחיקת אוכלוסיות מקומיות של מיני תורמוס אחרים, בעיקר תורמוס ארץ-ישראלי (Lupinus palaestinus) ותורמוס צר-עלים (Lupinus angustifolius).

סיכום

תורמוס ההרים הוא אחד מסמלי פריחת האביב בישראל בזכות מרבדי הפריחה הכחולים הגדולים שלו. המבנה המיוחד של הפרח, מנגנון ההאבקה המתוחכם ושינויי הצבע לאחר ההפריה הם דוגמה יפה להתאמה בין צמח למאביקים. לצד יופיו המרשים, חשוב לזכור כי הפצה מלאכותית של זרעים עלולה לשנות מערכות טבעיות ולפגוע במיני תורמוס אחרים הגדלים בארץ.

מקורות וקריאה נוספת

תורמוס ההרים - מייק לבנה - באתר צמח השדה (קק"ל)

תורמוס ההרים - אורי פרגמן ספיר - באתר צמחיית ישראל וסביבתה - 2017

חודש אדר - תורמוס ההרים - שיר ורד - כלנית - פברואר 2025

מה אפשר ללמוד מצואה מיובשת בת אלף שנה? - עמק ריו זפה במקסיקו - 725–920 לספירה

 

תרבויות קדומות שנכחדו השאירו אחריהן כלי חרס, מבנים ושלדים – אבל עדויות ביולוגיות ישירות נדירות יחסית, ובדרך כלל מפורקות. וכאן נכנסת לתמונה פליאוצואה (paleofeces) – צואה אנושית עתיקה שהתייבשה והשתמרה, לרוב במערות. 

אנחנו קצת נרתעים מצואה, למרות היומיומיות שלה בחיינו, אך מדובר במכרה זהב של נתונים מדעיים. וזה כמובן נכון גם לפליאוצואה. הטכנולוגיה הנוכחית מאפשרת לנו להפיק מהצואה DNA - של האדם שהפריש אותה ושל המיקרואורגניזמים שחיו במעיים שלו. ומהם ניתן ללמוד על תזונה, נדידת אוכלוסיות ועל חשיפה למחלות ולפתוגנים. 

הפתח של מערת ילדי המתים
המקור

לפני האפשרות להפקת DNA והגברתו, עשרות שנים חיפשו בדגימות צואה עתיקות בעיקר ביצי תולעים (Helminths), משום שהביצים עמידות מאוד וניתנות לצפייה במיקרוסקופ, ולעיתים היו מחלוקות אם אכן מדובר בביצי תולעים או במשהו אחר,  שפגעו באמינות הממצאים.

כיום, עם המעבר לשיטות המודרניות: שיטות ה-PCR והמטגנומיקה, המאפשרות "להגביר" מהצואה את כמות מקטעי DNA ולרצף אותם,  כדי לפענח את המידע הגנטי, של האדם ושל המיקרוביום שלו. כך אפשר גם לזהות במדויק פתוגנים ספציפיים בצואה עתיקה, ולהבין מה היה נטל המחלות באוכלוסייה הנחקרת. יש לנו הצצה היסטורית לבריאותו של אותו פרט מפריש וכנראה גם לאוכלוסיה שבה הוא חי. 

באוקטובר 2025 פרסמו חוקרים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר בארצות הברית את תוצאותיהם ומסקנותיהם על דגימות צואה עתיקות ממערת ילדי המתים בעמק ריו זפה שבמקסיקו, שמתוארכות  לתקופה של כ-1,300-1,100 שנים לפני זמננו.

פליאוצואה אנושית שהשתמרה באתר ויקינגי ב-Coppergate, יורק, באנגליה
צילום: Linda Spashett - Wikimedia commons

החוקרים אספו 10 דגימות של צואה מיובשת ובחנו אותן בשיטות המולקולריות המתקדמות כדי לזהות גנים של 30 פתוגנים שונים במעיים. בכל אחת מהדגימות נמצאו לפחות חיידק או טפיל אחד הקשורים למערכת העיכול, עם ממוצע של כארבעה פתוגנים לכל דגימה.

מפה של מערת ילדי המתים
Plos-One 

בשבע מהדגימות נמצא הטפיל האיקריוטי Blastocystis. כך גם זן פתוגני של החיידק E. coli. בשש מהדגימות נמצאה תולעת הסיכה האנושית (Enterobius vermicularis). אמבות (Entamoeba) וחיידקי E. coli מפרישי רעלן נמצאו בחמש מהדגימות. חיידקי דיזנטריה (Enteroinvasive E. coli / Shigella) בשלוש מהדגימות, הטפיל האיקריוטי Giardia  - בשתי דגימות ו-E. coli O157:H7, זן שעלול לגרום לפגיעה כלייתית קשה בעיקר בילדים - בדגימה אחת. 

האיקריוטים הפתוגניים  Giardia ו-Entamoeba כבר זוהו בעבר בצואה עתיקה באמצעות בדיקות אימונולוגיות (ELISA), אך זו הפעם הראשונה שהם זוהו בשיטת PCR הרגישה יותר. שאר הפתוגנים כמו Blastocystis וזני ה-E. coli הפתוגניים השונים  זוהו לראשונה. 

הממצאים מצביעים על כך שזיהומים במערכת העיכול היו כנראה נפוצים יחסית בקרב אנשי תרבות לומה סן גבריאל (Loma San Gabriel), שחיו בעמק ריו זפה בתקופה העתיקה, והם מספקים עדויות חדשות על חשיפה למגוון רחב של פתוגנים.  -  הכלים המולקולריים לא רק מאשרים ממצאים ישנים – אלא מרחיבים משמעותית את התמונה האפידמיולוגית של העבר. לראשונה ניתן למפות "פרופיל פתוגני" של אוכלוסייה שחיה לפני יותר מאלף שנה.

לקריאה נוספת
המאמר - ב-Plos One - אוקטובר 2025
E. coli - אויב או אוהב - בבלוג זה - יוני 2008

תסמונת המבשלה העצמית: כשבגוף נוצר אתנול כתוצאה מתסיסה של חיידקי מעיים

הידעתם, שיש אנשים, שמשתכרים, נגד רצונם, ולפעמים אף מבלי להיות מודעים לכך,  מבלי ששתו כלל משקה אלכוהולי. מחקר תצפיתי ומעבדתי על 22 אנשים כאלה מצא את האשמים, שני חיידקי מעיים בולטים במיוחד, וכנראה גם חיידקים נוספים, שמתסיסים פחמימות שמגיעות למעיים. לאנשים אלה יש, בתנאים עדיין אינם מובנים במלואם, אוכלוסיית חיידקי מעיים שמתפקדת כמבשלת אלכוהול פנימית, ולכן התופעה מכונה תסמונת המבשלה העצמית. 

ב-2024, בברוז' שבבלגיה נעצר גבר בן כ-40 על נהיגה בשכרות - בדמו נבדקו רמות אלכוהול גבוהות בהרבה מהמותר. הוא טען בתוקף שלא שתה כלל. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לו. רק לאחר בדיקות של שלושה רופאים שונים, הוא אובחן עם תסמונת המבשלה העצמית. ובית המשפט "נאלץ" לזכות אותו מהאשמות. 

מקרה דומה דווח ב-2019 בניו-יורק. גם אז זוכתה הנהגת בת ה-35, לאחר שהביאה לבית המשפט אישור רפואי למצבה. 

תסמונת המבשלה העצמית (Auto-Brewery Syndrome, או ABS) היא תופעה נדירה שבה חיידקי המעי מייצרים אתנול, והאתנול הזה נספג לדם -  כפי שקורה בדרך כלל, לאתנול שמגיע למעי כתוצאה משתייה של משקה אלכוהולי. מדובר בתסמונת נדירה מאוד, עם עשרות מקרים מתועדים בלבד בספרות הרפואית. ה"התפרצות" של התסמונת מתרחשת לרוב לאחר אכילת פחמימות או מזונות אחרים עתירי סוכר, לכן חלק מהחולים מטופלים בדיאטה דלת פחמימות.

מחקר חדש בחן לעומק את התסמונת, בניסיון להבין מה מתרחש במעי בזמן הביטוי של התסמונת ומה אפשר לעשות כדי לטפל בכך.

אבחון התסמונת מורכב מאוד. כדי להוכיח אותה צריך לעקוב אחר המטופל בסביבה רפואית מבוקרת, ב"העמסת סוכר", ואז למדוד אם רמות האלכוהול בדם עולות, למרות שלא שתה.

זו בדיקה יקרה ולא זמינה משום שהיא דורשת השגחה רפואית רציפה במשך שעות. ולרוב גם אינה מכוסה ביטוחית. לכן חולים רבים עוברים בין רופאים וחלקם פשוט נתפסים כמי ששותים בסתר. הסיבוכים של התסמונת הם כמו של שתיינים כבדים: פגיעה בתפקודי כבד, כבד שומני, תסמינים נוירולוגיים ופגיעה קוגניטיבית. 

השלכות המצב אינן רק רפואיות: אנשים עלולים להיקלע לבעיות משפחתיות, חברתיות ומשפטיות, כמו אלו שסובלים מצריכה מופרזת של אלכוהול.

בעבר חשבו שהיצרנים של האתנול במעיים הם שמרים (כמו אלו המשמשים להכנת בירה, יין ולחם). מחקר חדש, אותו הובילו אליזבט הוהמן (Hohmann) מאוניברסיטת הרווארד, וברנד שנבל (Schnabl) מאוניברסיטת קליפורניה ניסה למצוא את היצרנים האמיתיים. 

חיידקי  Escherichia coli במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
Eric Erbe & Christopher Pooley, USDA, ARS, EMU

המחקר, השווה בין חיידקי המעיים של 22 מטופלים שלקו בתסמונת, לחיידקי מעיים של 21 אנשים אחרים, קרובי משפחה של הלוקים בתסמונת, שלל זאת והצביע על יצרנים אחרים: חיידקי Escherichia coli ו-Klebsiella pneumoniae, וחיידקים נוספים מקבוצת הפרוטאובקטריה. אלה חיידקים המסוגלים להתסיס סוכרים ולהפוך אותם לאתנול. גם אצל רוב האנשים חיידקי המעיים מתסיסים סוכרים, אך התוצרים העיקריים הם חומצות אורגניות ולא אתנול בכמות משמעותית. בחיידקים של הלוקים בתסמונת נמצאו יותר גנים המקודדים לפעילות ביוכימית המובילה לייצור אתנול. 

חיידקי  Klebsiella pneumoniae במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
צילום: NIAID

חיידקים אלה נמצאו בכמות גדולה יותר במעיים של הלוקים בתסמונת בזמן התפרצות, יחסית לכמותם בזמנים אחרים, ויחסית לכמותם במעיים של אנשים ללא התסמונת. 

כאשר החוקרים גידלו את החיידקים מדגימות צואה של החולים בתנאי מעבדה ללא חמצן,  הם ייצרו יותר אלכוהול מחיידקים שנדגמו מצואה בני בית הבריאים. ייצור האתנול פחת בעקבות טיפול אנטיביוטי. 

במחקר תואר מטופל שעבר השתלה צואה של אדם בריא והראה שיפור משמעותי לזמן קצר. לאחר השתלה נוספת וטיפול אנטיביוטי ממושך, המטופל נשאר ללא תסמינים מעל שנה. נראה שהטיפול שינה את הרכב החיידקים במעי והפחית את ייצור האלכוהול. אבל זה היה זמני. 

המחקר הראה בבירור שחולי התסמונת נושאים במעיים חיידקים שמייצרים כמויות גדולות של אתנול - אבל עדיין לא ברור מה גרם לשינוי בהרכב החיידקים. החוקרים משערים שייתכן שתרופות, מחלות קודמות או גורמים סביבתיים אחרים אחראים לכך, אך המחקר לא הצליח לזהות את הגורם. 

החוקרים משערים שייתכן שגם אצל אנשים בריאים ייצור האתנול על ידי חיידקי המעיים אינו נדיר, אלא שבדרך כלל הכבד מפרק אותו לפני שהוא גורם לתסמינים (כמו שקורה בשתייה מתונה). ייתכן שגם מצבים רפואיים  אחרים, כמו תסמונות מטבוליות או מחלות מעי קשורים לייצור אתנול חיידקי ברמות נמוכות?

לקריאה נוספת 

המאמר - מ-Nature Microbiology - מינואר 2026

תאור המקרה בבלגיה - סוכנות רויטרס - אפריל 2024
תאור המקרה בארצות הברית -  מ-Walla - ינואר 2016
על תסיסות וחיידקים - בבלוג זה - מ-2006

ארס דבורי הדבש נגד חיידקים – והקשר למחלת ליים

 

הארס של דבורת הדבש (Apis mellifera) מכיל תערובת של חלבונים ופפטידים פעילים ביולוגית. המרכיב הידוע ביותר הוא הפפטיד הקטן מליטין (melittin) – שמסוגל לפגוע בממברנות של תאים חיים. בגלל מנגנון פעולה זה, לארס הדבורים יש פעילות נוגדת חיידקים רחבה: במבחנה הוא מסוגל לפגוע בחיידקים שונים, בפטריות ואפילו בכמה נגיפים.

נחיל של דבורי דבש
צילום: David Berkowitz - Wikimedia commons 

גם חיידקי מחלת הליים (Borrelia burgdorferi) רגישים לפגיעה כזו. מחקרים במעבדה הראו שארס דבורים ומליטין יכולים להרוג את החיידקים בתרבית, ואף לפגוע בצורות עמידות יותר שלהם ובמבנים דמויי ביופילם. ממצאים כאלה מסבירים מדוע החוקרים מתעניינים בארס דבורים כמקור אפשרי לפיתוח תרופות חדשות.

אבל כאן מגיעה נקודה חשובה: מה שעובד בתרבית מעבדה אינו בהכרח עובד בגוף האדם.

מליטין אינו חומר קטלני לחיידקים בלבד - הוא פוגע גם בתאי אדם, מפרק קרומי תאים ועלול לגרום נזק משמעותי לרקמות. בנוסף, ארס דבורים עלול לעורר תגובות אלרגיות קשות מסכנות חיים. כדי להפוך חומר כזה לתרופה צריך להוכיח מינון בטוח, דרך מתן מבוקרת, ויעילות אמיתית בגוף החי, שלבים שעדיין לא הושגו, וייתכן שבכלל לא יושגו בעתיד. 

זו הסיבה שאין כיום ניסויים קליניים מבוקרים שבהם מנסים לטפל בחולי ליים עם ארס דבורים. טיפול שהרעילות הפוטנציאלית שלו גבוהה ואף אינו עומד בתנאים האתיים והבטיחותיים הנדרשים לניסוי רפואי בבני אדם.

סלילוני Borrelia burgdorferi במיקרוסקופ (בתאורת שדה חשוך) מהמאגר של ה-CDC

ומה לגבי סרטונים וסיפורים אישיים על “ריפוי” ממחלת ליים אחרי עקיצות דבורים?

גם אם אדם מאמין שהחלים בעקבות עקיצות - עדות אישית אינה הוכחה רפואית. לא ניתן לבודד משתנים, אין קבוצת ביקורת, ולעיתים קרובות כלל לא ניתן לאשר את האבחנה או את ההחלמה באמצעים אובייקטיביים. סיפורים כאלה יכולים להיות אמיתיים, מוגזמים, או אפילו מומצאים, אך בכל מקרה הם אינם תחליף למחקר קליני מבוקר.

לסיכום: ארס דבורי הדבש מכיל את הפפטיד מליטין, וגם חומרים נוספים בעלי פעילות נוגדת חיידקים (גם חיידקי מחלת ליים)  בתנאי  מעבדה, אך עד כה אין הוכחה שזה טיפול יעיל או בטוח בבני אדם, ועדויות אישיות או סרטונים ברשת אינם ראיה מדעית.

לקריאה נוספת:

המאמר מ-Antibiotics - מ-2017 

על סלילוני Borrelia, קדחת חוזרת, קדחת המערות ומחלת ליים - בבלוג זה - 2008

לזכרו של ויליאם פויגי - הרופא שמאחורי החיסון הטבעתי והכחדת האבעבועות השחורות

 

בינואר 2026 הלך לעולמו הרופא והאפידמיולוג ויליאם הרברט פויגי (Foege), והוא בן 89 במותו (12 במרץ 1936 – 24 בינואר 2026).

פויגי כמעט שלא היה מוכר לקהל הרחב, אך בקרב אנשי מקצוע בתחומי הרפואה, האפידמיולוגיה ובריאות הציבור הוא נחשב לאחת הדמויות המשפיעות והחשובות במאה ה-20.

צילום: James Gathany of the CDC

הוא נולד באיווה שבארצות הברית. לאחר תואר ראשון ב-Pacific Lutheran University התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת וושינגטון, שם הוסמך כרופא בשנת 1961. במקביל ללימודיו עבד במחלקה לבריאות הציבור של מחוז סיאטל-קינג. בהמשך השלים תואר מוסמך בבריאות הציבור (MPH) באוניברסיטת הרווארד בשנת 1965.

פויגי הצטרף ל-CDC בשנת 1962, מילא שורה של תפקידים מקצועיים, ובשנים 1977–1983 כיהן כמנהל העשירי של הארגון. בהמשך שימש בתפקידי מפתח בארגונים בינלאומיים, בהם The Carter Center ו-Bill & Melinda Gates Foundation, והיה ממייסדי Task Force for Global Health.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 פעל פויגי בצפון ניגריה כחלק מהמאמץ הבינלאומי להכחדת מחלת האבעבועות השחורות. בשל מחסור חמור בחיסונים הוא פיתח אסטרטגיה חדשנית – החיסון הטבעתי – המבוססת על איתור מהיר של כל חולה, בידודו, וחיסון מיידי של כל מי שבא עמו במגע. השיטה הוכיחה את עצמה כהתערבות אפידמיולוגית יעילה במיוחד, והייתה אחד הגורמים המרכזיים להכחדת המחלה. בשנת 1977 אובחן המקרה הטבעי האחרון של אבעבועות שחורות, וב-1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי על הכחדת המחלה.

פויגי מודד חום בניסוי לפיתוח חיסון שפעת - 1976
צילום:  CDC 

תרומתו של פויגי למניעה ולהכחדה של מחלות זיהומיות הצילה, על פי הערכות, מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם, והשפעתו ניכרת עד היום בהתמודדות עם התפרצויות של מחלות חדשות.

מקורות וקריאה נוספת

William Foege - בויקיפדיה האנגלית

הספד רשמי - ארגון הבריאות העולמי (WHO) 

הספד וביוגרפיה - ב-Scientific American 

40 שנה להכחדת האבעבועות השחורות: חלק א - על המחלה, הנגיפים, החיסון והמבצע העולמי שהביא להכחדתה - דרור בר-ניר - בבלוג "על חיידקים, נגיפים ושאר ירקות. 

חיידקי Bacillus cereus והרעלן צרוליד: הרקע המדעי לאחזור התמ"ל נוטרילון

 

לאחרונה הודיעו חברת טבע ומשרד הבריאות על אחזור אצווה בודדת של התמ"ל נוטרילון, בעקבות חשד לזיהום ברעלן צרוליד (Cereulide) מעל הרמה המותרת. רעלן זה מיוצר על-ידי חיידקי Bacillus cereus, חיידקים נפוצים מאוד בסביבה, שנבגיהם וחלק מרעלניהם עמידים לחום, לייבוש ולבישול. כשהתנאים מתאימים, החיידקים יכולים להתרבות ולייצר רעלנים, והצרוליד הוא אחד מהם.

חיידקי Bacillus cereus במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
Mogana Das Murtey and Patchamuthu Ramasamy, Wikimedia commons

אחד מרכיבי הגלם בתמ"ל הוא חומצה ארכידונית (Arachidonic Acid), שמוספת כדי לדמות את הרכב חלב-האם. החומצה מיוצרת בתסיסה תעשייתית של פטריות קרקע מהמין Mortierella alpina, במכלי תסיסה (פרמנטורים) במפעל. כנראה שבמקרה זה זוהמה תרבית הפטרייה בנבגים של B. cereus, וכתוצאה, במהלך ייצור החומצה הארכידונית נוצר גם הרעלן צרוליד. חשוב להדגיש: החיידקים עצמם לא שרדו את תהליך הייצור – הרעלן בלבד הגיע למוצר הסופי.

צרוליד הוא פפטיד מחזורי (cyclic depsipeptide) קצר, עם חומצות אמיניות מיוחדות וקשרים אסטריים, שמקנים לו עמידות לחום, לחומצה ולעיכול. הוא מסיס בשומן ופועל כיונופור לאשלגן. בגוף האדם הוא פוגע בייצור האנרגיה במיטוכונדריה, בעיקר בתאי מערכת העיכול (אפיתל המעי) ואף בכבד. הירידה ב-ATP במעי מתורגמת לאות עצבי דרך עצב הוואגוס, שמפעיל בגזע המוח את רפלקס ההקאה, בדרך כלל תוך כמה שעות.

מבנה בסיסי של צרוליד
Wikimedia commons

במקרה הנוכחי, הצרוליד זוהה בחומצה הארכידונית במסגרת בדיקות איכות שגרתיות, והוא היה מוגבל לאצווה מסוימת בלבד. ככל הנראה, האצווה שאולי מכילה רעלן לא גרמה להרעלה אצל אף תינוק.

קבר אחים של נפגעי המגיפה השחורה הראשונה (המגיפה היוסטיניאנית) אותר ב"ג'רש" שבירדן

בהיפודרום של העיר הרומית ג’רש שבצפון ירדן התגלה קבר אחים צפוף במיוחד, ובו כ־230 גופות שנקברו זו לצד זו בזמן קצר מאוד. תיארוך ארכאולוגי מציב את הקבורה בסוף המאה השישית או בתחילת המאה השביעית לספירה. בשיני הנקברים אותר DNA של חיידק הדבר, Yersinia pestis – ממצא ביולוגי שמאשר כי מדובר בקורבנות מגפת הדבר הראשונה, הידועה בשם המגפה היוסטיניאנית.

מגפת הדבר (המגפה השחורה) המתועדת הראשונה פרצה בשנת 540 לספירה, ככל הנראה במזרח אסיה, ומשם התפשטה למצרים, לצפון אפריקה, למזרח התיכון ולארצות אירופה סביב הים התיכון. המגפה הכתה בגלים במשך כמעט 200 שנה. היא נקראת על שמו של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון, שבתקופתו הגיעה לשיאה. ההערכות הן שהמגפה גבתה את חייהם של עשרות מיליונים, ואולי אף למעלה ממאה מיליון בני אדם, ויש חוקרים הסבורים שהייתה לה תרומה משמעותית לשקיעת האימפריות הרומית והביזנטית.

העיר ג’רש הייתה בתקופה הביזנטית המאוחרת עיר מחוז משגשגת, מרכז מסחר, דת ומינהל, המקושרת ברשת דרכים לערים חשובות באזור – קיסריה, בית שאן, עזה, ירושלים, אנטיוכיה ואלכסנדריה. דרכים אלו, שהביאו לשגשוגה, שימשו גם כנתיב כניסה למגפה. לפי הערכות דמוגרפיות, אוכלוסיית העיר צנחה מכ־25,000 תושבים לכ־10,000 בלבד עד סוף המאה השביעית. מעניין לציין שג’רש אינה מוזכרת במקורות ההיסטוריים כעיר מוכת מגפה, בניגוד לערים אחרות באזור – מה שהופך את הממצא הארכאולוגי לבעל חשיבות מיוחדת.

ההיפודרום של ג’רש נבנה במאה השנייה לספירה ושימש כאתר מרוצי מרכבות במשך כ־100 שנה. לאחר מכן ננטש ייעודו המקורי, והמבנה שימש למגוון שימושים משניים – שאחד מהם היה, באופן בלתי צפוי, אתר קבורה המוני.

ההיפודרום בג'רש
צילום: Dosseman, Wikimedia commons

בחפירות שנערכו בהיפודרום, בהובלת רייס ג’יאנג (Jiang) מאוניברסיטת דרום פלורידה, נחשף קבר אחים צפוף שנוצר בפרק זמן קצר במיוחד – דפוס המוכר מאירועי מגפה. הגופות הונחו ישירות על שכבות של חרסים, כנראה מהריסות המבנה. ממצאים של “קערות ג’רש”, שחלקן לא נשרפו, מעידים על נטישה מהירה של סדנאות סמוכות, ומתארכים את הקבורה למחצית הראשונה של המאה השביעית. הקבר נאטם מאוחר יותר בעקבות רעידת אדמה גדולה שהתרחשה בשנת 649 לספירה, אשר חתמה את שכבות הקבורה ושמרה עליהן עד ימינו. כל אלה מתאימים לתיאורים ההיסטוריים של מגפת עמאוס (639–638).

כאן נכנסת הביולוגיה לתמונה.

DNA של חיידקי הדבר אותר בשמונה שיניים שנלקחו מחמישה נקברים שונים. בחיים, חלקה הפנימי של השן – המוך – מחובר לאספקת הדם, ולכן אם חיידקי הדבר היו בדם, הם הגיעו גם לשם. לאחר המוות, מעטפת השן מגינה על ה-DNA ומאפשרת את שימורו במשך מאות ואף אלפי שנים.

חיידקי Yersinia pestis ב-foregut (החלק העליון של מערכת העיכול) של פרעוש - במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור -  Rocky Mountain Laboratories, NIAID, NIH 

החלק הפנימי של השיניים נקדח, נטחן לאבקה בתנאים סטריליים, והאבקה הומסה לנוזל שהכיל שברי DNA קצרים – אנושיים וחיידקיים. בעזרת רצפים סינתטיים של DNA חיידקי, ששימשו כ”פיתיון מולקולרי”, הופרד ה-DNA של Yersinia pestis מה-DNA האנושי. לאחר מכן רוצפו השברים, ובעזרת מחשב הורכב הגנום המלא של החיידק. התוצאה הראתה שמדובר בזן יחיד של חיידקי דבר, הזהה לזן שנמצא בקורבנות המגפה באירופה (בגרמניה, באיטליה, בספרד, בבריטניה ובמקומות נוספים).

כך, לראשונה, מתחברים ממצאים ארכאולוגיים, היסטוריים וביולוגיים לאישור ישיר של התפרצות המגפה היוסטיניאנית מחוץ לאירופה - בג’רש – הוכחה מולקולרית לאירוע שהמקורות הכתובים לא תיעדו.

מקור וקריאה נוספת

המאמר - ב- Journal of Archaeological Science - מפברואר 2026 (פרסום מקדים בינואר 2026)

המגפות השחורות ששינו את ההיסטוריה = בבלוג זה - 2013