חיידקי Methylobacterium בערפל - משגשגים ומפרקים פורמאלדהיד

 

חיידקים בערפל שמתרבים, ובאזורים מזוהמים גם מנקים את האטמוספרה, והנורה האדומה למפתחי מכשירי הפקת המים.

עבור מרביתנו, ערפל הוא מטרד תחבורתי או רקע לצילום. עבור מדעני אטמוספרה, מדובר בתופעה מטאורולוגית מרתקת הנוצרת בלילות קרים, בהירים ונטולי רוח. במשך שנים, הערפל – ארוסול נוזלי של טיפות מים זעירות המרחפות באוויר וקטנות מדי כדי ליפול כגשם – נחשב כמערכת קולואידית פיזיקלית פסיבית לחלוטין. ההנחה המקובלת הייתה שטיפות אלו רק סופחות כימיקלים או מסיעות פסיבית מיקרואורגניזמים (ובהם פתוגנים) ממקום למקום. 

אולם, מחקר שפורסם לאחרונה על ידי צוות חוקרים בהובלת פרופ' פרן גרסיה-פישל (Garcia-Pichel) מאוניברסיטת אריזונה (ASU), מצא כי הערפילים אינם סביבה פסיבית כלל, אלא מיקרו-סביבת מחיה מימית דינמית, עצמאית וזמנית (floating aquatic habitat). מתברר כי בתוך טיפות המים הללו מתרחשת פעילות ביולוגית משמעותית, העשויה לשנות בזמן אמת את הרכב האטמוספרה.

חיידקי  Methylobacterium extorquens. שימו לב לצבען הוורוד 
המקור: Alchetron

החוקרים עקבו לאורך שנתיים אחר 32 אירועי ערפל קרינה יבשתיים בפנסילבניה. הם שאבו את מי הערפל באמצעות מכשיר ייעודי המבוסס על התנגשות טיפות המים בחוטי טפלון דקים, הנקרא "דוגם ערפל קלואידי אקטיבי" (Caltech Active Strand Cloudwater Collector - CASCC). 

הממצא הראשון שהפתיע את הצוות היה מספר החיידקים: ריכוזם בתוך טיפות הערפל הגיע לערכים הדומים לאלו של גופי מים יבשתיים או ימיים – כ-5 מיליון חיידקים לכל מיליליטר של מי ערפל. אך הממצא המעניין יותר היה הרכב המינים. בניגוד לאירוסולים היבשים שריחפו באוויר רגע לפני היווצרות הערפל, מי הערפל הראו העשרה עקבית (כ-29% מכלל הקהילה החיידקית) של שני מיני חיידקים מהסוג Methylobacterium. אלו הם חיידקים המוכרים בזכות הצבען הוורוד האופייני להם, הבולט לעין כאשר מגדלים אותם במושבות על מצע מוצק בצלחות פטרי.

הסוג Methylobacterium, המשויך לחטיבת ה-Pseudomonadota (לשעבר Proteobacteria) ולמחלקת ה-Alphaproteobacteria, מכיל חיידקים גראם-שליליים, אווירניים ומתילוטרופיים - הם בעלי יכולת לנצל תרכובות חד-פחמניות (C1) כגון מתאנול ופורמאלדהיד כמקורות פחמן ואנרגיה. חלקם אף מוגדרים כפוטוהטרוטרופיים - המסוגלים לנצל קרינת שמש להפקת אנרגיה בעזרת בקטריוכלורופיל, והם עשירים בקרוטנואידים המגנים עליהם מפני קרינת UV. בטבע הם נפוצים בעיקר על חלקי צמחים עיליים (הפיטוספירה), אך מבודדים אותם תדיר גם מקרקע, מים מתוקים ואבק אטמוספרי..

שני המינים שאותרו במי הערפל הם M. oryzae, המוכר כחיידק סימביוטי המסייע לצמיחת אורז (ומכאן שמו...) , ו-M. radiotolerans, המפורסם בעמידותו הקיצונית לקרינת גמא ו-UV – מאפיין המעניק לו יתרון הישרדותי באטמוספרה. 

במחקר התברר שהחיידקים לא רק שורדים בתוך הטיפות, הם ממש "מתעוררים לחיים": נפח התא שלהם גדל משמעותית בהשוואה למצבם באוויר היבש, ונצפתה תדירות גבוהה של תאים בשלבי חלוקה פעילה, עם זמן הכפלה מוערך של כ-60 שעות.

התגלית הפכה למרתקת יותר כאשר החוקרים בחנו ערפילים באזורים מתועשים ובקרבת כבישים מהירים. טיפות הערפל ספחו מהאוויר מגוון תרכובות אורגניות נדיפות, ובראשן פורמאלדהיד (Formaldehyde) - מזהם אוויר רעיל ומסרטן מוכר. החיידקים בתוך הטיפות פירקו את הפורמאלדהיד בקצב מדהים של כ-25 מיקרומול ליום. מדובר בקצב מהיר פי 200 ממדידות קודמות בעננים, המתקרב למקסימום הביולוגי של החיידק בתנאי מעבדה.

עם זאת, כאן נתקלו החוקרים בסתירה ביוכימית: כאשר שני המינים הללו בודדו וגודלו במעבדה על מצע שבו פורמאלדהיד היווה מקור פחמן יחיד, קצב הגידול שלהם היה איטי מאד, עם זמן הכפלה של 184 עד 237 שעות (איטי פי שלושה עד ארבעה מהערכת הגידול בשטח). מכאן הסיקו החוקרים שמרבית המטבוליזם האינטנסיבי בתוך הערפל – שבו אלמנט האור ממילא זניח – אינו מיועד לצמיחה ובניית תא, אלא מהווה מנגנון ניקוי רעלים כפוי (Detoxification). הפורמאלדהיד רעיל להם, וכדי לשרוד בתוך הטיפה, החיידקים נאלצים להפעיל מערכת אנזימתית מהירה במיוחד, כדי לחמצן את הרעלן לפחמן דו-חמצני (CO2), ובכך ל"טהר" את סביבתם המיידית.

מעבר לחשיבות המדעית של חשיפת מנגנון "ניקוי האוויר הביולוגי" של הטבע, למחקר יש השלכות יישומיות מטרידות על טכנולוגיה צומחת: מכשירים להפקת מים מהאוויר (AWG - Atmospheric Water Generators) וטכנולוגיות לקצירת ערפל באמצעות רשתות. מכשירים אלו, המעבים אדי מים או לוכדים טיפות ערפל כדי לייצר מי שתייה באזורים צחיחים, מתבססים לרוב על ההנחה שהלחות האטמוספרית היא מקור מים סטרילי ונקי יחסית, הדורש רק סינון מכני בסיסי וחיטוי קל. ממצאי המחקר סותרים את ההנחה הזו ומציבים שני אתגרים מורכבים. ראשית, המכשירים הללו מחקים בדיוק את תהליך היווצרות הערפל; ברגע שנוצרת סביבה נוזלית, המיקרוביום האטמוספרי עובר "התעוררות" מטבולית מיידית ומתחיל להתרבות, מה שעלול להפוך מערכות AWG מסחריות לביוראקטורים שוקקי חיים ללא ידיעת המשתמש. שנית, הפעילות המטבולית האינטנסיבית של ניקוי הרעלים בתוך הטיפות פירושה שהמים האטמוספריים הללו רווים במטבוליטים משניים, אנזימים מופרשים ותוצרי פירוק כימיים. 

המשמעות היא שלא יתאפשר עוד להסתפק במסננים פשוטים או בנורות UV סטנדרטיות ביציאה. תכנון עתידי של מכשירים להפקת מים מהאוויר יחייב שילוב של מערכות סינון מתקדמות כמו אוסמוזה הפוכה או פחם פעיל בשלבים מוקדמים, כדי להבטיח שהמים שהופקו מהאטמוספרה התוססת יהיו אכן בטוחים לשתייה אנושית.

המאמר המקורי - בכתב העת mBio

השושן הצחור פורח עכשיו

 

השושן הצחור, מהגדולים והמרשימים בפרחי ארצנו, פורח עכשיו, באביב המאוחר, בכמה אתרים מצוקיים בצפון הארץ. הוא ערך טבע מוגן – שמרו עליו!

השושן הצחור (Lilium candidum) הוא צמח בר נדיר ממשפחת השושניים (Liliaceae). זהו צמח גבוה ומרשים, בעל פרחים לבנים ריחניים וגדולים, והוא צומח בסביבות סלעיות. בארץ ניתן למצוא אותו רק בכרמל, בגליל המערבי ובגליל העליון. מחוץ לישראל הוא צומח גם בסוריה, בלבנון, בטורקיה, ביוון, במקדוניה ובאלבניה. במקומות אחרים בדרום אירופה הוא כנראה פליט תרבות.

השושן הצחור הוא גיאופיט, כלומר צמח בעל בצל. בסתיו הוא מצמיח שושנת עלים, וממנה עולה בחורף עמוד פריחה שגובהו יכול להגיע, בסוף האביב, לכשני מטרים. עמוד הפריחה נושא באביב 4–10 פרחים לבנים, שצורתם הכללית מזכירה מגן דוד. קוטר הפרחים עשוי להגיע לעשרה ס"מ ואף יותר.

בארץ, כמו באירופה, המאביקים העיקריים של השושן הצחור הם רפרפים המבקרים בו בשעות הלילה, כגון רפרף הגפן ורפרף משורטט, וכן זבובי רחף וחרקים אחרים המבקרים בו ביום. הוא מתרבה גם ללא הפריה, ברבייה וגטטיבית. בעבר הרבו לקטפו, אך כיום הוא מוגדר ערך טבע מוגן, ולשמחתנו אינו נמצא בסכנת הכחדה.

ככל הנראה, השושן המוזכר במקורות היהודיים הוא צמח אחר. בין ההצעות לזיהויו: איריס הדור, איריס נצרתי או חבצלת החוף. באמנות הנוצרית מסמל השושן הצחור טוהר ויופי, והוא מזוהה עם מריה, אמו של ישוע. מכאן שמו באנגלית – "מדונה לילי" (Madonna Lily). הצלבנים הרבו לעקור אותו ולהביאו עמם לכל רחבי אירופה – שם תורבת והפך לצמח נוי.

הצמח נמצא לראשונה בישראל בשנת 1925 באזור פקיעין על ידי נוח נפתולסקי. בשנת 1944 מצא טוביה קושניר את השושן הצחור בכרמל, ובשנות ה־50 הוא התגלה גם בנחל ברתות שבגליל העליון. רוב המקומות שבהם הוא גדל קשים יחסית לגישה, גם עבור הולכי רגל, ונראה כי הודות לכך הוא נשמר בטבע גם כיום.

צאו וצפו בו בטבע…

צילום: דרור בר־ניר

צילום: אורן אוסטר

מקורות והרחבות

שושן צחור – באתר צמח השדה

ניחוח החבצלת. נשימת האושר משוש החולות – אמוץ דפני, "בכיוון הרוח"

עטרת קוצים וזר פרחים בחיי ישוע: פרחים וצמחים במסורת ובאמנות הנוצרית – בין השושן לשושנת יריחו. עוזי פז, כלנית, מאי 2017

שפתותיו שושנים – על שושן ואיריסים. עוזי פז, כלנית, מאי 2015

על השושן הצחור ברשימת הצמחים בסכנת הכחדה - פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, רט"ג – עודכן בינואר 2011

תודה למאיה סער וקרן אור, מ"מדע גדול בקטנה" על הערותיהן והארותיהן. 

עריכה: סמדר רבן

צילום: דרור בר־ניר

פורסם בדף הפייסבוק ואתר האינטרנט של "מדע גדול בקטנה"

התפרצות אבולה בקונגו ואוגנדה

 

במאי 2026, הכריז ארגון הבריאות העולמי (WHO) על ההתפרצות הנוכחית של הקדחת המדממת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובאוגנדה כ"מצב חירום בריאותי בינלאומי". הגורמים למחלה הם נגיפי אבולה בונדיבוגיו, שהתגלו לראשונה באוגנדה ב-2007. נגיפים אלה קטלניים פחות ("רק" 40-30 אחוזים מהחולים) יחסית לשני מיני האבולה המוכרים יותר (אבולה זאיר ואבולה סודן), שיש להם כבר חיסונים. 

קדחת מדממת

הקדחת המדממת מתחילה, לאחר תקופת דגירה של עד כ-21 יום, בתסמינים דמויי שפעת. לאלה מתווספים תסמינים השונים מחולה לחולה: עייפות, חום, כאבי ראש, גרון, שרירים ובטן, הקאות, שלשולים ופריחה. אחר-כך מתפתחים שטפי דם פנימיים וחיצוניים והחולה מדמם מכל פתחי גופו ומת בתוך ימים אחדים. הנגיף מופרש בכל נוזלי הגוף ומועבר בקלות מאדם לאדם. האדם הראשון בשרשרת, נדבק לאחר מגע קרוב עם חיה נגועה.

המחלה קטלנית מאוד בלא טיפול, אך טיפול נמרץ מוריד מעט את אחוזי התמותה. נגיפי האבולה פוגעים, מלבד באדם, גם בפרימטים אחרים: קופים וקופי-אדם - גורילות ושימפנזים. לדידן של הגורילות, נגיפי האבולה הם סכנה קיומית ממש - כרבע מאוכלוסיית הגורילות מתו בעשורים האחרונים מפגיעת הנגיפים.

על נגיפי האבולה

נגיפי האבולה נקראים בשמם זה מכיוון שהמגפה בה הם תועדו לראשונה, ב-1976, פרצה באזור הנהר אבולה, בצפון קונגו. הם משתייכים למשפחת נגיפי הפילו (Filoviridae, מן המילה הלטינית "פילו" שפירושה "חוט", כי כך נגיפים אלה נראים במיקרוסקופ אלקטרונים)

נגיפי הפילוֹ הם נגיפי RNA בעלי קופסית גלילית. במשפחה שלושה סוגים: הראשון - מרבורג (Orthomarburgvirus), שבו מין אחד, הקרוי על שם העיר בגרמניה שבה התגלה לראשונה. יש למין זה שני זנים - נגיף מרבורג ונגיף ראוון; השני - קוואבה (Cuevavirus) ובו מין אחד, נגיף הללוביו (C. lloviuense)

בסוג השלישי - אבולה (Orthoebolavirus), מוכרים כיום שישה מינים, שגם הם קרויים על פי המקום שבו נמצאו לראשונה: זאיר (O. zairense), סודן (O. sudanense), בונדיבוגיו (O. bundibugyoense), טאי פורסט (O. taiense), רֵסטון (O. restonense - בווירג'יניה בארצות-הברית), ובומבאלי (בסיירה ליאון - O. bombaliense).
 

הגנום של נגיפי האבולה מכיל שבעה גנים המקודדים באמצעות מנגנוני עריכה גנטית לפחות תשעה חלבונים. שבעה מהם הם חלבונים מבניים הבונים את הנגיף או מסייעים בשכפולו. הגן המקודד לחלבוני המעטפת מייצר גם חלבון סוכרי מסיס (sGP) המופרש בכמויות עצומות לדם. חלבון זה משמש כ"פתיון" מולקולרי הקושר ומנטרל את נוגדני המאכסן, בזמן שחלבונים נגיפיים אחרים (כמו VP24) משתקים את תגובת האינטרפרון ומובילים להרס עקיף והמוני (אפופטוזיס) של תאי הדם הלבנים.

נגיף אבולה במיקרוסקופ אלקטרונים
CDC/Frederick A. Murphy

כאמור, נגיף האבולה בונדיבוגיו נקרא על שם מחוז בונדיבוגיו שבאוגנדה, שם התגלה לראשונה בהתפרצות ב-2007. שיעור התמותה של מין זה הוא בין 30% ל-40% – נמוך יותר משיעורי התמותה של אבולה זאיר (70%-90% תמותה ללא טיפול) ושל אבולה סודן (40%-65% תמותה ללא טיפול), אך גם הוא מסוכן מאוד ומחולל דימומים פנימיים, כשל רב-מערכתי וחום גבוה. 

עד להתפרצות הנוכחית, תועדו שתי התפרצויות בלבד: ההתפרצות ב-2007 במחוז בונדיבוגיו שבמערב אוגנדה (סמוך לגבול קונגו), שנמשכה מספר חודשים, ובמהלכה דווחו 131 חולים ו-42 מהם מתו. ב-2012 החלה ההתפרצות השנייה בקונגו ובה דווחו 59 מקרים (מתוכם 38 אומתו במעבדה) ו-34 מהם מתו.

ההתפרצות הנוכחית החלה בסוף אפריל 2026, המקרה הראשון שזוהה בדיעבד היה עובד בריאות שחלה ב-24 באפריל בעיר בוניה (Bunia) ומת. גופתו הועברה לעיירת הכרייה הצפופה מונגבוואלו (Mongbwalu), ושם ככל הנראה החלה שרשרת הדבקה רחבה. לקח למעבדות כשבועיים לזהות שמדובר בנגיפי אבולה מהמין בונדיבוגיו, לאחר שבדקו תחילה ושללו את אבולה זאיר. ובינתיים בשטח הנגיף התפשט כמעט באין מפריע. 

נכון ל-21 במאי 2026, בקונגו, במחוז איטורי (Ituri) הקרוב לגבול עם אוגנדה, בשלושה מוקדים שונים (מונגבוואלו, רוואמפארה ובוניה), אך גם במחוזות קיוו צפון (North Kivu) וקיוו דרום (South Kivu) דווחו מעל 746 חולים, מתוכם 83 מאומתים מעבדתית. 176 מהם מתו. לפחות ארבעה מהמתים הם עובדי צוות רפואי, מה שמעיד על כשלים קשים באבחון ובהתמגנות בבתי החולים המקומיים. תנועה רבה של האוכלוסייה (בשל מכרות הזהב באזור), וחוסר יציבות ביטחונית (פעילות של קבוצות חמושות), מקשים מאוד על צוותי הרפואה לאתר מגעים של החולים (Contact tracing), ורק כ-20 אחוזים מהם נמצאים במעקב. יש גם שמועות על גניבת גופה של חולה שמת, ובריחת ששה חולים מבידוד, שלא אושרו עדיין על-ידי גופים רשמיים. 

ההתפרצות חצתה את הגבול לאוגנדה, וב-23 במאי 2026 היו מאושפזים בקמפלה הבירה חמישה חולים שהגיעו מקונגו, עדיין אין דיווחים על הדבקות בתוך אוגנדה. 

רופא אמריקאי שחלה ב-11 במאי בקונגו הוטס בצורה בטוחה לברלין שבגרמניה עם משפחתו. הוא מאושפז שם ומשפחתו נמצאת בבידוד.  

ארגון הבריאות העולמי הבהיר כי לא מדובר כרגע ב"מצב חירום פנדמי" (כמו קורונה) ואינו ממליץ על סגירת גבולות, אך קרא לכל המדינות הגובלות בקונגו ואוגנדה להעלות מיד את רמת הכוננות, להכשיר צוותים ולתגבר את הניטור בנקודות המעבר.

בניגוד לנגיפי אבולה זאיר - שנגדם יש חיסון יעיל (Ervebo) ונגיפי אבולה סודן (שנגדם יש שלושה חיסונים שונים שעדיין לא נבדקה יעילותם), לאבולה בונדיבוגיו אין כלל חיסון. ההתמודדות עם מחלה כוללת בידוד החולים והמגעים שלהם, וטיפול תומך בתסמינים. 

אמשיך לעקוב בעניין. 

הפוסט יתעדכן בהתאם לדיווחים והתפתחויות.  עדכון אחרון, ב-24 במאי. 


מקורות וקריאה נוספת

על ההתפרצות באתר ארגון הבריאות העולמי (WHO) - מה-17 במאי 2026

על ההתפרצות באתר המרכז האירופי למניעת מחלות (ECDC) - עדכון אחרון מה-22 במאי 2026

על ההתפרצות באתר המרכז לבקרת מחלות (CDC) בארצות הברית - מה-19 במאי 2026

עדכון ארגון הבריאות העולמי (WHO) מ-21 במאי 2026

הודעת משרד הבריאות הגרמני וביה"ח Charite מ-22 במאי 2026

עדכון מצב - ה-CDC האמריקאי מ-23 במאי 2026

התפרצות קטלנית של נגיף ההאנטה - עם אורן אוסטר

 

אחד עשר אנשים שהיו על ספינת טיולים חלו במחלה נגיפית. שלושה מהם מתו, ואחד מאושפז בטיפול נמרץ. מהו נגיף ההאנטה, מהי המחלה שהוא גורם, ומדוע לא סביר שזו תחילתה של מגיפה עולמית חדשה?

אחד עשר נוסעים שהיו על ספינת הטיולים ההולנדית "MV Hondius" חלו במחלה הנגרמת על ידי נגיף ההאנטה. שלושה מהם מתו, ואחד במצב קשה ומאושפז במחלקת טיפול נמרץ. מצבם של החולים האחרים מוגדר יציב, והם נמצאים בתנאי בידוד במדינות שונות [1, 2]. הספינה עגנה בטנריף שבאיים הקנריים, ושאר הנוסעים נמצאים בדרכם חזרה למדינותיהם להמשך בידוד, לאחר שלא הורשו לרדת מהספינה מאז שהחלה חקירת ההתפרצות.

התפרצות זו מקבלת בימים אלו כותרות ברחבי העולם –  ובכתבה נסביר מהו נגיף ההאנטה, מהם הסיכויים שיתגלו מקרים נוספים, ומהו הסיכון למגיפה עולמית חדשה (כאמור, מדובר בתרחיש שאינו סביר).

מהי מחלת ההאנטה?

נגיפי האנטה הם נגיפי RNA ממשפחת ה־Hantaviridae. באופן טבעי נגיפים אלו נמצאים במכרסמים, והעברה לאדם מתרחשת לרוב בעקבות חשיפה להפרשותיהם – שתן, צואה או רוק – למשל בעקבות נשיכה או שאיפת חלקיקים מזוהמים מתוך ההפרשות. לכל זן של הנגיף יש בדרך כלל מכרסם מאכסן אופייני ואזור תפוצה מוגדר [3]. עשרות זנים של נגיפי האנטה מוכרים למדע – לא כולם מסוגלים לגרום למחלה באדם, ורק אחד מהם מסוגל לעבור מאדם לאדם [3]. על פי הערכות ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה נדבקים במחלת האנטה בין 10,000 ל־100,000 בני אדם ברחבי העולם [4].

לאחר תקופת דגירה שנמשכת בין שבוע לשמונה שבועות (בדרך כלל 2–4 שבועות), נגיפי ההאנטה עלולים לגרום לשתי תסמונות עיקריות: פגיעה בריאות, הנפוצה באמריקות, או תסמונת דימומית עם פגיעה בכליות, הנפוצה באירופה ובאסיה [1].  התסמונת הריאתית היא החמורה יותר, עם שיעורי תמותה גבוהים של עד 50% [1]. המחלה מתחילה לרוב בתסמינים כלליים כגון חום, כאבי שרירים ותסמינים במערכת העיכול, אך עלולה להידרדר במהירות למצוקה נשימתית חריפה ולכשל של מערכות הגוף. כיום אין למחלה טיפול ייעודי או חיסון מאושר, ולחולים ניתן בעיקר טיפול תומך אינטנסיבי, למשל תמיכה נשימתית [5] .

ההתפרצות הנוכחית על ספינת הטיולים

ב־2 במאי 2026 דווח לארגון הבריאות העולמי על מקבץ חריג של אנשים בספינה הסובלים ממחלה נשימתית חמורה. בספינה היו באותה עת 147 נוסעים ואנשי צוות מ־23 מדינות.

החולה הראשון היה גבר בן כ־70, שפיתח תסמינים ב־6 באפריל בעודו על הספינה, ומת ממחלתו כמה ימים לאחר מכן. הוא עלה לספינה ב־1 באפריל, באושואיה שבארגנטינה, לאחר שהוא ואשתו בילו בטיול צפרות בדרום אמריקה במשך כמה חודשים. רעייתו חלתה בהמשך ומתה אף היא. נוסעת נוספת מתה, ונוסע אחר מאושפז כעת בטיפול נמרץ. שאר הנוסעים נמצאים בבידוד.

נציין שהיה גם חשד שדיילת אוויר נדבקה מחולה שהוטסה לטיפול רפואי, אך בדיקת מעבדה שללה חשד זה. נכון לעדכון האחרון שמסר הארגון האירופאי לבקרת מחלות (ECDC, 12.5.25), דווחו בסך הכל אחד עשר חולים, מהם מתו שלושה. תשעה מן המקרים אומתו בבדיקת מעבדה [2].

גורמי הבריאות משערים שמקרה ההדבקה הראשון אירע מחוץ לספינה, בטיול הצפרות – ככל הנראה לאחר חשיפה למכרסמים נגועים. עם זאת, העובדה שנדבקו כמה אנשים שהיו קרובים זה לזה על הספינה (למשל החולה הראשון ואשתו), מקום שבו לא סביר שהייתה אוכלוסייה של מכרסמים מהמינים הנושאים את הנגיף, מעלה חשד להדבקה בין בני אדם – תופעה נדירה מאוד, שתועדה בעבר בעיקר בזן האנדים של הנגיף (Orthohantavirus andesense; Andes). ריצוף החומר התורשתי של הנגיף הראה כי אכן  זהו הזן שנמצא בכל החולים המאומתים [1].

האם יש סיבה לדאגה?

ארגון הבריאות העולמי מעריך כי חלק מנוסעי הספינה נמצאים בסיכון ממשי להידבקות במחלה. לעומת זאת, הסיכון לאוכלוסייה העולמית נמוך, גם במקומות שאליהם הגיעו נוסעים מהספינה, והארגון אינו ממליץ על הגבלות כלשהן מעבר לאלו שכבר יושמו – שמירת הספינה בהסגר ובידוד החולים. ככל שידוע לנו ממקרי הדבקה בעבר, הדבקה מאדם לאדם בנגיף האנטה מזן האנדים דורשת לרוב מגע קרוב עם אדם שחווה תסמינים אופייניים, כך שלא צפויה הדבקה המונית במחלה [1]. זאת בשונה ממחלת הקורונה (COVID-19) למשל, אשר מועברת בקלות מאדם לאדם דרך האוויר, ומדבקת גם זמן מה לפני הופעת התסמינים, כשאדם נראה בריא לכאורה.

נדגיש כי נגיף ההאנטה מההתפרצות על הספינה לא הגיע לישראל. בתקשורת תואר לאחרונה [6] מקרה שאירע לפני כמה חודשים, של אדם שנדבק בנגיף ההאנטה במזרח אירופה ושב לישראל. כאמור, מקרה זה אינו אקטואלי, ומדובר בהדבקה בזן הנגיף הנפוץ באירופה, שאינו מדבק מאדם לאדם. בעבר דווחו מקרים נוספים של ישראלים שנדבקו בנגיף ההאנטה בחו"ל, למשל מקרה מ־2014, שבו חוקרת מכרסמים נדבקה בנגיף האנטה בפינלנד ונפטרה מהמחלה [7].

לסיכום, מדובר בהתפרצות יוצאת דופן של מחלה לא שכיחה אך קטלנית, בתנאים שאינם אופייניים לה. אף שהסיכון העולמי נמוך, האירוע מעורר עניין רב בקהילה המדעית, בעיקר בשל ההתרחשות הנדירה של הדבקה בין בני אדם. נמשיך לעקוב אחר ההתפרצות, וכמובן נעדכן אם יהיו התפתחויות משמעותיות.

מקורות 

1. עידכוני אירגון הבריאות העולמי WHO על התפרצות ההאנטה
2. עידכוני המרכז האירופי למניעת וניטור מחלות ECDC
3. מאמר סקירה על נגיפי האנטה
4. מידע על נגיף ההאנטה מאתר ארגון הבריאות העולמי
5. תסמיני המחלה
6. מקרה הדבקה בישראל - ממעריב
7. חוקרת ישראלית שנדבקה בנגיף

תודה לאירית מילר, מיה סער, גילי צוקרמן רייכמן, גיו בן-שם  ואסטרינה טרכטנברג, מ"מדע גדול בקטנה"   על הארותיהם והערותיהם

עריכה: סמדר רבן

פורסם בדף הפייסבוק ואתר האינטרנט של "מדע גדול בקטנה" - מאי 2026 - גם באנגלית. 

התפרצות חריגה של נגיפי הנטה בספינת טיולים הולנדית.

 

בספינת התיירים ההולנדית "MV Hondius" חלו שבעה אנשים במחלה הנגרמת על־ידי נגיפי ההנטה. שלושה מהם מתו, אחד במצב קריטי ושלושה במצב קל יחסית. הספינה מצויה בהסגר מול חופי כף ורדה, והנוסעים אינם מורשים לרדת ממנה. האם יופיעו מקרים נוספים?

ספינת הטיולים ההולנדית "MV Hondius"
צילום: Fdesroches, Wikimedia Commons

נגיפי ההנטה הם נגיפי RNA חד־גדילי, שלילי, עטופים, השייכים למשפחת Hantaviridae. הגנום שלהם, שאורכו כ־11,000–13,000 נוקלאוטידים, מחולק לשלושה מקטעים (S, M ו־L), המקודדים לחלבון הנוקלאוקפסיד, לגליקופרוטאינים של המעטפת ולאנזים הפולימרז הנגיפי, האחראי לשכפול ה־RNA בתא המודבק.

הנגיפים מועברים בדרך כלל מבעלי חיים לבני אדם. המאגר הטבעי שלהם הוא מכרסמים, והדבקה מתרחשת לרוב בעקבות חשיפה להפרשותיהם – שתן, צואה או רוק – או דרך שאיפת חלקיקים מזוהמים. לכל זן של הנגיף יש בדרך כלל מאכסן מכרסם אופייני ואזור תפוצה מוגדר.

לאחר תקופת דגירה של כשבוע עד שמונה שבועות (ובדרך כלל 2–4 שבועות), נגיפי ההנטה עלולים לגרום לשתי תסמונות עיקריות: תסמונת ריאתית, הנפוצה באמריקות או תסמונת דימומית עם פגיעה כלייתית, הנפוצה באירופה ובאסיה.

הצורה הריאתית היא החמורה יותר, עם שיעורי תמותה שיכולים להגיע עד כ־50% באמריקות. המחלה מתחילה לרוב בתסמינים כלליים כגון חום, כאבי שרירים ותסמינים במערכת העיכול, אך עלולה להידרדר במהירות למצוקה נשימתית חריפה, שוק וכשל מערכתי. אין כיום טיפול ספציפי או חיסון מאושר, והטיפול מבוסס בעיקר על תמיכה רפואית אינטנסיבית.

ב־2 במאי 2026 דווח ל־World Health Organization על מקבץ חריג של מחלה נשימתית חמורה על סיפון הספינה, הנושאת 147 נוסעים ואנשי צוות (88 נוסעים ו־59 אנשי צוות, מ־23 מדינות).

הספינה יצאה מאושואיה שבארגנטינה ב־1 באפריל, והפליגה דרך אזורים מרוחקים מגוונים, בהם אנטארקטיקה, דרום ג'ורג'יה, טריסטן דה קוניה וסנט הלנה.

נכון ל־4 במאי, זוהו 7 מקרים: שני  מקרים מאומתים של נגיף ההנטה, 5 מקרים חשודים. שלושה מקרי מוות, חולה אחד במצב קריטי ושלושה חולים עם תסמינים קלים.

המחלה החלה אצל כל החולים בתסמינים דומים: חום, ותסמינים במערכת העיכול. בהמשך התפתחה המחלה אצל חלקם לדלקת ריאות עם מצוקה נשימתית חריפה.

המקרה הראשון הופיע ב־6 באפריל – גבר שפיתח תסמינים ונפטר תוך ימים ספורים. המקרה השני, אישה שהייתה במגע קרוב עמו, חלתה בהמשך ונפטרה לאחר הידרדרות מהירה; אצלה אושרה הדבקה מעבדתית בדרום אפריקה. מקרה נוסף אובחן ואושפז במצב קריטי בטיפול נמרץ, וגם אצלו אושרה הדבקה בנגיף. אישה נוספת נפטרה לאחר דלקת ריאות קשה. שלושה מקרים נוספים, עם חום גבוה ו/או תסמינים במערכת העיכול, נותרו על הספינה בבידוד.המקרה האחרון החל ב־28 באפריל, ומאז לא דווח על מקרים חדשים.

רוב מקרי ההנטה מתרחשים באזורים כפריים, בעקבות חשיפה ישירה למכרסמים. כאן מדובר בספינה, מבודדת יחסית וללא חשיפה ברורה למקור הדבקה טיפוסי.

סביר להניח שההדבקה הראשונית התרחשה לפני העלייה לספינה, ייתכן בדרום אמריקה. עם זאת, העובדה שקיים קשר בין חלק מהמקרים (למשל בין שני המקרים הראשונים) מעלה אפשרות של הדבקה בין בני אדם – תופעה נדירה מאוד, שתועדה בעבר בעיקר בזן Andes של הנגיף. הריצוף של החומר התורשתי של הנגיף אכן הראה שמדובר בזן הזה.

הנוסעים ואנשי הצוות הונחו להישאר בתאים, לשמור על ריחוק פיזי ולהקפיד על היגיינה. המעקב הרפואי נמשך.

אם לא יתגלו מקרים חדשים, ניתן להעריך כי המעקב וההגבלות יימשכו עד סוף תקופת הדגירה המרבית – כלומר עד כשמונה שבועות מהמקרה האחרון. נכון לעכשיו עד סוף יוני.

ארגון הבריאות העולמי  מעריך כי הסיכון לאוכלוסייה העולמית נמוך, ואינו ממליץ על הגבלות כלשהן. מעבר להסגר של הספינה. 

לסיכום: מדובר בהתפרצות יוצאת דופן של מחלה נדירה אך קטלנית, בתנאים שאינם אופייניים לה. אף שהסיכון העולמי נמוך, האירוע מעורר עניין רב בקהילה המדעית, בעיקר בשל האפשרות – גם אם נדירה – של הדבקה בין בני אדם.

נמשיך לעקוב.

הדיווח על ההתפרצות באתר ארגון הבריאות העולמי - מאי 2026

שנק החורש - הסחלב הגדול והסגול של ישראל

 

שנק החורש, הסחלב הגדול בארץ, בשיא פריחתו (מחצית אפריל) בהרי יהודה. יש עוד ניצנים, כך שמי שעוד יחפש  אותו בשבועיים הקרובים, יהיה מה לראות. הוא עושה מעט מאד (אם בכלל) פוטוסינתזה, נמצא בסימביוזה עם פטריות מהסוג Russula, ומשיג מהן, ומהרקבובית האורגנית בקרקע - שעיקרה שורשים רקובים של אלונים, אלות, קטלבים ושיחים אחרים,  את מה שדרוש לו לשגשג.

שנק החורש בפריחה
מורדות נחל שורק - אפריל 2026

שנק החורש (Limodorum abortivum) הוא אחד המרשימים שבסחלבי ישראל (משפחה - Orchidaceae). מקני-שורש עבים החבויים בקרקע צומחים גבעולים גבוהים (40 עד 120 ס"מ), הפרחים גדולים (עד כ-4 סנטימטר). אין לשנק עלים ירוקים, במקומם יש מעין קשקשים סגולים. הוא גדל באזורים מוצלים כי הוא כמעט ולא זקוק לאור השמש. ניתן לראותו בהרי יהודה, בכרמל, בגליל וביער אודם. 

שנק החורש - ניצנים
(הר הטייסים)

נתקלתם ב"עמוד" סגול וגבוה שפורץ מהאדמה - זו תחילת הפריחה של השנק. זה הסחלב הגבוה ביותר בארץ (יכול להגיע לכ-80 ס"מ!), והוא שובר הרבה כללים שאנחנו מכירים על צמחים:

השנק לא צריך שמש (כמעט). הדבר הראשון הבולט בו הוא היעדר הצבע הירוק, המאפיין את השימוש  בכלורופיל כדי להמיר את אנרגית השמש לאנרגיה כימית (פוטוסינתזה). במקום, השנק "גונב" אנרגיה ומינרלים מפטריות השוכנות באדמה, ומקיימות קשר עם שורשי העצים. במקום עלים רחבים, יש לו קשקשים קטנים וסגולים לאורך הגבעול. 

שנק החורש - בהר הטייסים

השנק פורח ממרץ עד מאי. התפרחת שלו היא "שיבולת" ארוכה ועמוסה בפרחים גדולים ומרשימים. צבע הפרחים משתנה - גוונים של סגול, לילך ולבן, עם עורקים כהים ובולטים. לכל פרח יש "דורבן" ארוך הפונה כלפי מטה, המכיל צוף ומושך דבורי בר (בעיקר דבורי עץ).

השנק יכול לפרוח בשנה אחת בשיא הדרו, ובשנה שלאחריה לא להופיע בכלל מעל פני השטח. הוא פשוט נשאר רדום באדמה,  ומחכה... לפעמים, אם מזג האוויר יבש מדי, הפרחים לא נפתחים ומתבצעת "האבקה עצמית" בתוך הניצן הסגור.

שנק החורש - פירות - בהר הטייסים

שמו המדעי, Limodorum, מגיע מצרוף מילים ביוונית עתיקה שמשמעותם "מתנת העשבים בשדה", ושמו העברי "שנק" מרמז על הקשר ההדוק (והחונק כביכול) שלו למערכת השורשים של העצים והפטריות שסביבו. 

השנק הוא צמח מוגן (אסור לקטוף, לפגוע או להוציא מהאדמה). אסור גם לפגוע באדמה שסביבו, שם נמצאות הפטריות שאליהן הוא נטפל. 

מקורות וקריאה נוספת


שנק החורש = יגאל לבנה ועמרם אשל - באתר צמח השדה (קק"ל)

Dilip Mahalanabis והטיפול הפשוט המהפכני לכולרה שהציל מיליונים.

 

רופא הודי, במהלך מגיפת כולרה, במחנה פליטים ליד בנגלה-דש, יישם באופן נרחב טיפול פשוט שהקל על העומס הנוראי שהיה במרפאה שניהל והציל רבים מהחולים. לקח זמן, והטיפול שלו אומץ על-ידי כל רשויות הבריאות ומיושם גם היום. סיפורו של דיליפ מהנלביס מראה כיצד מים, מלח וסוכר הצליחו לעשות מה שרפואה מתקדמת התקשתה לעשות - להציל מיליונים ממוות מכולרה.

Dilip Mahalanabis - 1934-2022
|The Wire Science 

כולרה היא אחת המחלות הזיהומיות הקטלניות והמהירות ביותר הידועות לאדם. היא נגרמת על ידי החיידק Vibrio cholerae, המופרש בצואת החולים ומועבר דרך מים או מזון מזוהמים. באזורים ללא תשתיות תברואה מתאימות - מחנות פליטים, אזורי אסון, מדינות עניות - המחלה עלולה להתפשט במהירות עצומה.

המחלה (שבעבר אף כונתה בעברית "חולירע") היא מחלת מעיים, מקור השם כולרה הוא במילה היוונית khole שמשמעותה מָרָה (בהקשר של מערכת העיכול), מהתקופה שבה ייחסו מחלות לנוזלי הגוף.

המחלה מתחילה בתנועות מעיים מהירות המלוות בשלשול "רגיל", ולפעמים גם בהקאות, ללא כאבי בטן. בהמשך, מים ומלחים נשאבים אל המעי ומופרשים בשלשול אופייני המכונה "מי אורז". למחלה שלושה מצבים: חוסר תסמינים (נשאות), שלשול קל, ושלשול חריף (30-20 ליטר ליום!). ללא טיפול - החזרת מים ומלחים בדרך הפה או בעירוי - החולה בשלשול החריף מת מהתייבשות.

חיידקי Vibrio cholerae במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
Ronald Taylor, Tom Kirn, Louisa Howard, היחידה למיקרוסקופיה אלקטרונית, Dartmouth college

הבעיה המרכזית בכולרה אינה החיידק עצמו אלא הרעלן שהוא מייצר. הרעלן הוא זה שגורם להפרשה מסיבית של מים ומלחים ממערכת העיכול אל חלל המעי, מה שמוביל לאובדן נוזלים מהיר מאוד. התייבשות חמורה תוך שעות, ירידה בלחץ הדם ומוות. ללא טיפול, שיעור התמותה מגיע לכ־30% ואף יותר. עם טיפול - פחות מ־1%.

עד שנות ה־70 של המאה הקודמת, הטיפול הסטנדרטי והיעיל היה עירוי נוזלים תוך־ורידי. שדרש ציוד רפואי שמופעל על-ידי צוות מיומן תוך כדי שמירה על תנאים סטריליים. במצבי חירום או באזורים עניים - זה פשוט לא התאפשר.

הפריצה הגדולה נולדה ב-1971 במשבר הומניטרי, אותו ניהל דיליפ מהנלביס (Dilip Mahalanabis), רופא צעיר מכלכותה, שעבד עם ארגוני סיוע בינלאומיים. זה היה במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש מפקיסטן. מיליוני פליטים נמלטו ממזרח פקיסטן (לימים בנגלדש) אל הודו. הם התרכזו במחנות הפליטים בגבול, בעיקר באזור בונגאון שבמערב בנגל. אז התפרצה שם מגפת כולרה חמורה.

דיליפ מהנלביס, שניהל מרפאה באחד המחנות,  עמד בפני מציאות בלתי אפשרית: הוא מצא את עצמו מול אלפי חולים ביום, מחסור חמור בעירויים וצוות רפואי מצומצם. במצב זה הוא בחר במהלך נועז: שימוש נרחב בתמיסת מלחים וסוכר דרך הפה (ORS - Oral rehydration solution), גם באמצעות בני משפחה ומתנדבים.

הפתרון של דיליפ מהנלביס נשען על עיקרון פיזיולוגי פשוט: גלוקוז (או סוכרוז) מאפשר ספיגה של נתרן במעי, הנתרן גורר איתו מים חזרה לדם. גם בזמן שלשול מסיבי, המנגנון הזה ממשיך לפעול.

ההכנה של התמיסה הייתה פשוטה וזולה. גם אנשים ללא הכשרה רפואית יכלו לעזור בטיפול. הטיפול ניתן בהיקפים שלא היו אפשריים עם צוותי הרפואה בלבד ועם עירויים. התוצאה היתה ירידה דרמטית בתמותה - מעשרות אחוזים  במחנות שבהם הסתמכו רק על עירויים, לאחוזים בודדים ואף פחות בטיפול ה-ORS. 

על אף ההצלחה בשטח, לקח לקהילה הרפואית ובראשם ארגון הבריאות העולמי כמעט עשור לאמץ את הטיפול בתמיסת ה-ORS לטיפול השגרתי במחלה. הסיבות לכך היו: העדפה לטיפול ה“מתקדם” (העירוי) על פני פתרון הפשוט; ספקנות כלפי נתונים שנאספו בתנאי חירום; וגם הקושי לקבל שטיפול יכול להינתן לא על-ידי צוות רפואי. 

ההערכה היא שטיפול ה־ORS הציל מאז עשרות מיליוני בני אדם, בעיקר ילדים.

זהו אחד המקרים הנדירים שבהם הבנה פיזיולוגית בסיסית הובילה לפתרון פשוט ששינה משמעותית טיפול במחלה. 

העבודה של דיליפ מהנלביס לא הייתה רק פריצת דרך רפואית - אלא גם שיעור בענווה מדעית. בזמן חירום של מלחמה ומגפה, הוא הראה שלפעמים פתרון פשוט יכול להיות יעיל ביותר, וכמובן, שידע ביולוגי בסיסי יכול להציל המונים. 

דיליפ מהנלביס מת בכלכותה ב-2022 (בן 87). מיליוני בני אדם שניצלו מכולרה חייבים את חייהם לפתרון הפשוט הזה  ולרופא אחד שהעז לסמוך על הפיזיולוגיה גם כשכולם חיפשו עירוי.

מקורות וקריאה נוספת

סרטון בפייסבוק דרכו גיליתי את הסיפור הזה

ההספד על דיליפ מהנלביס - ב-Lancet infectious diseases - אוקטובר 2022

כיצד מתפשטות מגיפות  - בבלוג זה - מאי 2013

התפרצות Salmonella Enteritidis נרחבת בהולנד 2025-2023

 

בין יוני 2023 לספטמבר 2025 תועדה בהולנד התפרצות רחבת היקף של Salmonella Enteritidis, שהתבטאה בעיקר בשלשולים וכאבי בטן. על פי הערכות אפידמיולוגיות, מספר החולים הכולל הוערך בכ־6,000, אך רק 227 מקרים אושרו מעבדתית וקושרו בוודאות להתפרצות באמצעות ריצוף גנומי של החיידקים. המקרים לא התרכזו באזורים גיאוגרפים מסוימים, אלא הופיעו בתפוצה רחבה בכל רחבי המדינה, וזה התאים לזיהום שמקורו  בשלב מוקדם יותר בשרשרת אספקת מזון.

חיידקי S. Enteritidis במקרוסקופ אלקטרונים סורק.  הצביעה מלאכותית
U.S. Department of Agriculture

החקירה האפידמיולוגית והנתונים המעבדתיים הצביעו על שני תתי-זנים של החיידקים: רק באחד מהם זוהה קשר ברור לשימוש בקליפות ביצים מזוהמות, שעובדו לתוסף סידן במזון לעופות. זיהום זה אפשר לחיידקים לחדור ללולים רבים של תרנגולות מטילות, ומשם לעבור לביצים שהופצו לצרכנים. המקור השני לא זוהה בוודאות. הביצים המזוהמות שווקו ברחבי המדינה ונצרכו בדרכים שונות, וכך הובילו להדבקה נרחבת באוכלוסייה.

חיידקי Salmonella הם מתגים ניידים ממשפחת ה־Enterobacteriaceae. הם תוארו לראשונה ב־1880 על ידי קרל אברת (Eberth), ובהמשך גודלו בהצלחה במעבדה על ידי גאורג גפקי (Gaffky). ב־1885 בודדו בארה״ב, במעבדה של דניאל סלמון (Salmon) חיידקים הגורמים לכולירה בחזירים, ולימים נקרא הסוג Salmonella על שמו.

כיום יש בסוג שני מינים: S. bongori ו־S. enterica. האחרון כולל כ-2600 זנים (סרוברים), הנבדלים בהרכב האנטיגנים שלהם, אחד מהם הוא S. Enteritidis שגרם להתפרצויות בהולנד ובפולין. חיידקי הסוג מאכלסים בעיקר מערכות עיכול של בעלי חיים, ומופרשים לסביבה, ולכן נפוצים גם במים, בקרקע ובביוב.

בין מאי לאוקטובר 2016 התרחשה בתשע מדינות באירופה התפרצות רחבת היקף של S. Enteritidis, שהתבטאה בעיקר בשלשולים, חום וכאבי בטן. מאות רבות של מקרים אושרו מעבדתית, לצד מקרים נוספים -  עדות להתפשטות דרך סחר בינלאומי במזון. גם אז ההערכה הייתה שמספר החולים בפועל היה גבוה משמעותית מהמדווח. המקרים לא הוגבלו למוקד גיאוגרפי אחד, אך מקור ההתפרצות זוהה באופן ברור: לולי תרנגולות מטילות בפולין. חקירה אפידמיולוגית בשילוב ריצוף גנומי קישרה בין חולים, לולים וביצים מזוהמות, והראתה כי מספר זני חיידקים התפשטו עם הביצים ששווקו הן בתוך פולין והן בשמונה מדינות נוספות, וכך הובילו להדבקה הנרחבת.

בפולין היתה התפרצות “קלאסית" של סלמונלה: מעבר ישיר מלולים לביצים ומשם לבני אדם.

לסיכום: בעוד שהתפרצות פולין ייצגה מסלול הדבקה ישיר וברור, ההתפרצות בהולנד חשפה מסלול עקיף ומורכב יותר, שהחל עוד בשלב ייצור המזון לעופות. ההבדל בין שני המקרים ממחיש כיצד אותה קבוצת חיידקים יכולה להתפשט בדרכים שונות. זה אתגר אפידמיולוגי בזיהוי מקור ההתפרצות בעולם של שרשראות מזון ארוכות מורכבות  ומקושרות.

מקורות 

סיכום של ההתפרצות בהולנד - בכתב העת Food-Safty - מרץ 2026

מאמר על הגורם להתפרצות בהולנד - בכתב העת EuroSurveillence - מרץ 2026

סיכום של ההתפרצות בפולין - באתר הרשות האירופית לבטחון המזון  - אוקטובר 2016

סלמונלה בדגני בוקר - רקע ביולוגי ואנקדוטות אפידמיולוגיות - בבלוג זה - יולי 2016