חיידקים, נגיפים, ושאר "ירקות" - בלוג של ביולוג - ד"ר דרור בר-ניר
חיידקים ונגיפים וגם שאר היצורונים המקיפים אותנו מכל עבר, משפיעים על חיינו מכל מיני כיוונים. בבלוג אספר על אלה המוזכרים מדי פעם בחדשות וגם לחדשות מדעיות הקשורות בהם. כמו כן אשתף אתכם גם בתמונות ודיווחים על יצורים גדולים יותר, שבהם אצפה בטבע. בלוג זה גם יהווה ארכיון לחומרים שכתבתי בעבר ורלוונטיים לנושא.
נגיף קורונה חדש שבודד מעטלף הבית היפני חודר לתאי אדם באמצעות חלבון המעטפת ACE2 - שמאפשר גם את כניסת נגיף הקורונה המוכר לנו. האם הוא יגרום גם למחלה דומה?
נגיף הקורונה HKU5-CoV-2 המשתייך לתת-קבוצת נגיפי ה-Merbeco הוא נגיף של עטלפים. נגיף זה יכול להיקשר לחלבון המעטפת ACE2 של תאי אדם, ובאמצעותו לחדור לתאי אדם בתרבית. נשמע לכם מוכר? גם הנגיף SARS-CoV2, הגורם למחלת ה-Covid19, חודר לתאי אדם באמצעות חלבון מעטפת זה.
עטלפים ידועים כנשאים של נגיפים רבים, שרובם גם לא גורמים אצלם למחלה, וזאת הודות ל"סובלנות יתר" של מערכת החיסון שלהם [1, 2]. במאה הנוכחית בלטו במיוחד שלושת נגיפי הקורונה, נגיף ה-SARS הראשון, שב-2005-2002 גרם לדלקת ריאות קטלנית שכונתה "תסמונת נשימתית חמורה חדה" [3], נגיף ה-MERS, שב-2012 גרם אף הוא לדלקת ריאות קטלנית בקטר ובערב הסעודית ולכן כונה "נגיף התסמין הנשימתי של המזרח התיכון" [4], וב-2019 הגיח נגיף ה-SARS השני, שזניו המרובים נמצאים איתנו גם היום וגורמים למחלה מרובת תסמינים, ה-Covid19, שלא בהכרח כוללים דלקת ריאות [5].
שלושת נגיפי קורונה אלה הגיעו לבני האדם מהעטלפים דרך בעלי חיים "מתווכים". נגיף ה-SARS הגיע דרך זבד הדקל המסיכתי (masked palm civets - Paguma larvata). נגיף ה-MERS דרך גמלים. לא ברור איזה בעל-חיים העביר לבני האדם את נגיף ה-SARS השני. בעבר חשדו בפנגולינים, אבל שללו זאת.
תהליך ההדבקה של שני נגיפי ה-SARS מתחיל בהצמדותו של הנגיף אל תאי אדם, גם בתרבית וגם בגוף הנדבק. אזור מסויים (RBD) בחלבון הזיזים של הנגיף (המכונה Spike) נצמד לחלבון מעטפת תאי המכונה ACE2 (הידוע גם כאנזים angiotensin-converting enzyme 2) המשמש לו כקולטן. הצמדות זו מתחילה את התהליך בו חודר הנגיף לתאים ומשוכפל בהם. לעומת זאת, בנגיף ה-MERS הקולטן של הנגיף הוא חלבון המעטפת Dipeptidyl-peptidase-4 המכונה DPP4. נגיפי קורונה אחרים משתמשים בקולטנים אחרים.
יש ארבעה סוגים של נגיפי Merbeco והם נחשבים קרובים מאד מבחינה גנטית לנגיפי הקורונה המוכרים לנו. אחד מהם, הנגיף HKU5-CoV התגלה לראשונה ב-2006 בעטלפי הבית היפניים (Pipistrellus abramus) ואז נמצא שהוא מדביק תאי עטלפים דרך קישור ל-ACE2 העטלפי בלבד. מצאו עדויות לקיומו גם במינקים - בחוות ייעודיות לגידולם לפרוות.
קבוצה של חוקרים סיניים בהובלת זנג-לי שי (Shi), מהמעבדות הלאומיות של גוואנגזו, מצאה לאחרונה זן נגיפים שונה של HKU5-CoV, שכונה HKU5-CoV-2. נגיפי הזן החדש מדביקים ביעילות תאי אדם בתרביות שונות (של הערכת העיכול, מערכת הנשימה, ומערכות נוספות), דרך חלבון המעטפת ACE2 האנושי (משהו שהנגיף המקורי לא מסוגל לעשות), ומתרבים בהם. בהמשך החוקרים אף אפיינו את המוטציות האחראיות להבדל ולבסוף. החוקרים הסינים אף השתמשו במיקרוסקופיה אלקטרונית (Cryo-Electron microscop) והראו שאופי ההצמדות של הנגיף לקולטן התאי שונה מאד בין נגיף ה-Merbeco לנגיף ה-SARS השני [6].
החוקרים אינם יודעים (וגם לא ינסו לבדוק) אם הנגיף HKU5-CoV-2 יכול להדביק בני אדם ישירות, ואם יוכל לעבור בין בני אדם. ולכן כרגע אי אפשר לשלול את האפשרות שהנגיף יכול להיות מסוכן לבני אדם, גם אם אין בכך ודאות.
האם הנגיף יהווה איום כשיגיע בני האדם? ימים יגידו. נמשיך לעקוב בעניין.
בתחילת פברואר 2025, דווח על חמישה ילדים שחלו בשחפת בגן ברחובות. כולם נדבקו מעובדת בגן עם שחפת פעילה. גם הילדים וגם עובדת מקבלים טיפול אנטיביוטי וצפויים להחלים מהמחלה. אין נתונים נוספים בתקשורת, ואני מעריך שהעובדת המדביקה הייתה נשאית של המחלה (כנראה, מילדותה) והמחלה התפרצה אצלה שוב לאחרונה.
שחפת נגרמת על-ידי חיידקי Mycobacterium tuberculosis. באתר משרד הבריאות ניתן לראות שבישראל דווחו ב-2023-2021 כ-200 מקרים בשנה. בישראל יש נשאים של החיידק, (שחלו במחלה בילדותם והחלימו ללא טיפול - לא מצאתי נתונים או השערות על מספרם), כ-10% מהם יפתחו מתישהו מחלה פעילה (ואז ידביקו אחרים). שחפת מדבקת דרך דרכי הנשימה, ומספיק חיידק אחד שחודר לדרכי הנשימה כדי לפתח מחלה ו/או נשאות.
השחפת מוכרת להיסטוריה האנושית לפחות 10,000 שנה. העדויות הקדומות ביותר לקיומה נמצאו בשלדים מהתקופה הנאוליתית ובמומיות חנוטות ממצרים. קיימת מחלה דומה בבקר, וסבורים שהמחלה "קפצה" לאדם לאחר שהחל לביית את הבקר לצורך ייצור חלב.
כל עוד בני האדם חיו בקבוצות קטנות, היו התפרצויות מקומיות של שחפת וכך היא לא היוותה בעיה חמורה. הצפיפות שנוצרה בעקבות מהמהפכה התעשייתית ותהליכי העיור גרמה להתפשטותה, ובמאות ה-17 וה-18 אחד מכל ארבעה אנשים מת ממנה! גם היום אלה נמצאים בסיכון להדבקה בשחפת הם אנשים שחיים בצפיפות במקומות סגורים: בתי מעצר, בתי כלא, מעונות של חסרי בית.
שחפת באה לידי ביטוי בחלקים שונים בגוף האדם: בָּרֵיאוֹת, בעצמות, במערכת העצבים ובעור. רק במחצית המאה ה-19 נתגלה שמדובר בגורם מחלה אחד ובביטויים שונים של אותה מחלה. ב-1882, זיהה רוברט קוך (Koch) את החיידקים גורמי המחלה, והוכיח שהם הגורמים לה - על גילוי זה הוענק לו פרס נובל לרפואה (1905).
ניתן לבדוק נשאות לשחפת. בשתי בדיקות, בדיקת דם ובדיקת עור, בשתיהן בודקים נוכחות של נוגדנים לאנטיגנים של החיידק. הבדיקה רלוונטית רק למי שלא חוסן בעברו חיסון ה-BCG.
דגימה, במשקל של כמה עשרות גרמים בלבד, נאספה ב-21 באוקטובר 2020 מן הקרקע עד עומק של כחצי מטר במכתש Hokioi באסטרואיד בנו (Bennu), ונשלחה מהגשושית אוסיריס-רקס. הדגימות הוחזרו לכדור הארץ באמצעות קפסולה ב-24 בספטמבר 2023.
תמונה של האסטרואיד המורכבת מ-12 תמונות שצילמה הגשושית אוסיריס-רקס NASA/Goddard/University of Arizona
כעת פורסם שניתוח הדגימות העלה כי נמצאו בה 14 חומצות אמינו (מתוך העשרים הבונות את החלבונים בכלל היצורים החיים) ועוד כעשרים חומצות אמינו אחרות, שלא מוכרות לנו בהקשר זה. 34 חומצות האמינו נמצאו בתערובת רצמית - המכילה גם חומצות אמינו בצורה שבה הן מופיעות בחלבונים, וגם את "תמונות הראי" שלהן, מה שמעיד על דרך היווצרותן הלא-ביולוגית.
כמו כן נמצאו חמשת הבסיסים החנקניים המשולבים במולקולות ה-DNA וה-RNA - אלה המולקולות המרכיבות את החומר התורשתי המצוי בכל היצורים הקיימים כיום בעולמנו.
באסטרואיד או במקום שממנו הגיע לא היו חיים, אבל היו תהליכים כימיים שיצרו מולקולות שחיוניות להתפתחות החיים. מולקולות אלה הגיעו לכדור הארץ ולמקומות אחרים במערכת השמש, ואפשרו באחד המקומות האלה את הופעת החיים בדרך שאיננו יודעים עדיין מהי.
המאמר ב-Nature Astronomy ראיון של מיכאל לוי, סמנכ"ל ניו-מדיה של "מדע גדול בקטנה" בתוכנית "שלושה שיודעים"
בינואר 1925 יצאה משלחת של אנשים רכובים על מזחלות כלבים כדי לנסות ולהציל ילדים שחלו בקרמת
המרוץ ההיסטורי המתוקשר בערבות השלג של אלסקה נועד להעביר נוגדנים שיצילו ילדים ממוות ממחלת הקרמת (דיפתריה). המרוץ ארך חמישה ימים והוחלפו במהלכו עשרים צוותי מזחלות שכללו אנשים וכלבים. בזכות מאמציהם ניצלו חלק מהילדים החולים.
כל הצוות של ספאלה מאתר ארגון Noble Paws שעוזר לאנשים עם מוגבלויות לנהוג במזחלות כלבים
לפני מאה שנה, בסוף דצמבר 1924, פרצה מגפה של קרמת (בלועזית דיפתריה – diphtheria) בעיירה נוֹם (Nome) שבאלסקה. קרטיס וולש (Welch), רופא העיירה, שתפעל את בית החולים המקומי יחד עם ארבע אחיות, איבחן את המחלה כקרמת רק ב-24 בינואר 1925, לאחר שכמה ילדים כבר מתו ממנה.
קרמת היא מחלה חיידקית מידבקת מאוד שבזכות החיסון נגדה, כיום כמעט שכחנו ממנה. לאחר ההדבקה מתנחלים חיידקי הקרמת על תאי האפיתל בגרון של המאכסן וגורמים לדלקת גרון – כאב גרון, חום ושיעול, שמתווספים לה קוצר נשימה, הפרשה דמית מהאף, וקרום על הגרון שעלול לחסום את קנה הנשימה. השקדים ובלוטות הלימפה בצוואר מתנפחים. הרעלנים החלבוניים שמפרישים החיידקים גורמים לשיבושים בתאי שריר הלב ותאי מערכת העצבים. השילוב הקטלני של כל אלה גרם לתמותה של ילדים רבים, רובם מתחת לגיל חמש.
מוביל המזחלת לאונרד ספאלה עם שישה כלבים, הכלב טוגו משמאל
Carrie McLain Museum / AlaskaStock
לפני שנות ה-30 של המאה הקודמת, אז החלו לחסן את כל הילדים ברעלן מנוטרל (טוקסואיד) של חיידקי הקרמת – החיסון שבזכותו המחלה כיום נדירה מאוד – היו מזריקים לחולים נסיוב של סוסים שלהם הוזרק הרעלן קודם לכן. נסיוב הוא נוזל צלול צהבהב המופרד מן הדם ותאי הדם, וכולל חלבונים שונים, ביניהם נוגדנים. הזרקה של הרעלן לסוס גורמת לו לייצר נוגדנים נגד הרעלן. כאשר לוקחים נסיוב שמקורו בסוס ומזריקים אותו לילדים חולים, הנוגדנים שבנסיוב מזהים את הרעלן בגוף החולים ומנטרלים אותו. כך ניצלו חייהם של חלק מהילדים.
בעיירה היו תכשירי נוגדנים בני שש שנים שפג תוקפם. משלוח של נוגדנים חדשים שהוזמנו כמה חודשים קודם לכן בושש להגיע. לכך תרם האקלים הקשוח באלסקה בחודשי החורף: הנמל וכל האזור מסביב היו סגורים עקב קרח.
וולש שלח מברק בהול לרשויות, וב-28 בינואר יצא משלוח נוסף של תכשירי נוגדנים מבית החולים באנקורייג' ברכבת עד לעיירה ננאנה (Nenana), כ-1350 קילומטר מנום. משם הובל המשלוח במזחלות שלג הנגררות על ידי כלבים, בטמפרטורה הנמוכה מ-40 מעלות מתחת לאפס, תוך כדי שמירה על כך שתכשיר הנוגדנים לא יקפא - וכתוצאה מכך יאבד מיעילותו.
מסלולי מרוץ החמלה ב-1925 (בירוק) וכיום
U.S. Bureau of Land Management, Public Domain
כך החל מרוץ החמלה הגדול (The Great Race of Mercy), או בשמו הנוסף, מרוץ הנסיוב (The Serum Run). מובילי המזחלות והכלבים התחלפו בעשרים תחנות לאורך הדרך. המשלוח הגיעו לנום לאחר חמישה וחצי ימים, ב-2 בפברואר. למרבה הצער, חלק מהכלבים לא שרדו את המסע וחלק מהמובילים סבלו מכוויות קור, אך עם זאת תכשירי הנוגדנים הצליחו להציל חלק ניכר מהילדים. המסע תוקשר לכל אורכו בזמן אמת באמצעי התקשורת של אז, רדיו – שהיה די חדש, ועיתונים. שניים מהכלבים המובילים – טוגו ובלטו – הובלטו בתקשורת, ופסלו של בלטו עומד עד היום בסנטרל פארק בניו יורק.
תמונה וכותרת בעיתון: יום סיום המרוץ בנום, לאחר שתכשירי הנוגדנים הגיעו לשם.
במרץ 1973 החלו במסורת שנתית המשחזרת חלקים מהמרוץ הגדול, ומאז בכל חודש מרץ מתחיל מרוץ מזחלות הכלבים הגדול באידיטרוד (Iditarod) ולא בננאנה, 1800 קילומטר של קרח ואגמים קפואים – עד לנום.
ב-2019 יצא לאקרנים הסרט טוגו (Togo) המביא את הסיפור המרתק לחיים.
בשנה האחרונה, החל מינואר 2024, יש התפרצות של שחפת בקנזס-סיטי שבמדינת קנזס בארצות הברית. 67 חולים פעילים שטופלו, שניים מהם מתו מהמחלה. 79 נוספים אותרו כנשאים של החיידק, ללא מחלה פעילה. כנראה שיש לא מעט נשאים וחולים נוספים שלא אותרו.
מה שחריג בהתפרצות, זו כמות החולים באזור אחד. כי בארצות הברית יש לא מעט מקרי שחפת (ב-2023 דווח בכל ארצות הברית על 9633 חולים, כ-15% יותר מ-2022) כל שנה.
שחפת נגרמת על-ידי חיידקי Mycobacterium tuberculosis. המרכז לבקרת מחלות באטלנטה מעריך שיש בארצות הברית כ-13 מיליון נשאים של החיידק, כ-10% מהם יפתחו מתישהו מחלה פעילה (ואז ידביקו אחרים). שחפת מדבקת דרך דרכי הנשימה, ומספיק חיידק אחד שחודר לדרכי הנשימה כדי לפתח מחלה ו/או נשאות.
השחפת מוכרת להיסטוריה האנושית לפחות 10,000 שנה. העדויות הקדומות ביותר לקיומה נמצאו בשלדים מהתקופה הנאוליתית ובמומיות חנוטות ממצרים. קיימת מחלה דומה בבקר, וסבורים שהמחלה "קפצה" לאדם לאחר שהחל לביית את הבקר לצורך ייצור חלב.
כל עוד בני האדם חיו בקבוצות קטנות, היו התפרצויות מקומיות של שחפת וכך היא לא היוותה בעיה חמורה. הצפיפות שנוצרה בעקבות מהמהפכה התעשייתית ותהליכי העיור גרמה להתפשטותה, ובמאות ה-17 וה-18 אחד מכל ארבעה אנשים מת ממנה! גם היום אלה נמצאים בסיכון להדבקה בשחפת הם אנשים שחיים בצפיפות במקומות סגורים: בתי מעצר, בתי כלא, מעונות של חסרי בית.
שחפת באה לידי ביטוי בחלקים שונים בגוף האדם: בָּרֵיאוֹת, בעצמות, במערכת העצבים ובעור. רק במחצית המאה ה-19 נתגלה שמדובר בגורם מחלה אחד ובביטויים שונים של אותה מחלה. ב-1882, זיהה רוברט קוך (Koch) את החיידקים גורמי המחלה, והוכיח שהם הגורמים לה - על גילוי זה הוענק לו פרס נובל לרפואה (1905).
ה-CDC ממליץ לכל מי שבסיכון להבדק. יש שני סוגי בדיקות, בדיקת דם ובדיקת עור, בשתיהן בודקים נוכחות של נוגדנים לאנטיגנים של החיידק.
תינוקת בת שמונה חודשים אושפזה במצב קשה בבית החולים איכילוב לאחר שלקתה בדלקת ריאות המכונה "מחלת הלגיונרים". היא נדבקה בחיידקים הגורמים למחלה, Legionella pneumophila, לאחר ששאפה אדים ממכשיר ביתי שהופעל בחדרה כדי "להקל על נשימתה". במכשיר התרבו והחיידקים, וטיפות רסס עם החיידקים חדרו לריאותיה. מומחי בריאות בבית החולים ובמשרד הבריאות ממליצים לא להשתמש במכשירי אדים כאלה, גם כי אין להם תועלת רפואית, וגם כי יש סיכון לחלות במחלה. זו גם עמדת האיגוד הישראלי לרפואת ילדים , בנייר העמדה שפרסם ב-2013, בעקבות חמישה מקרים דומים.
מחלת הלגיונרים היא מחלה שניונית – כלומר מחלה שאנשים בריאים אינם חולים בה. חולים בה רק אנשים עם רקע בריאותי לא תקין: עם מערכת חיסון חלשה; מטופלים בטיפולים כימותרפיים; חולים במחלות ריאה כרוניות. יש לציין שעישון מתמשך ושתייה כבדה של אלכוהול תורמים לירידת התפקוד של המערכת החיסונית, ועם האוכלוסייה הפגיעה נמנים גם עוללים וקשישים.
מחלה זו היא זו אחת המחלות הנוזוקומיאליות (nosocomial - שנרכשות בבתי חולים) הנפוצות במושתלי איברים ובמטופלי דיאליזה. החולים נדבקים בחיידקים – לרוב על ידי שאיפה של רסיסי נוזל ממזגני אוויר או ממקורות מים אחרים, וכנראה שגם משאיפת גרגרי אבק, המכילים אותם. לאחר תקופת דגירה של יומיים עד כעשרה ימים, מתפתחת דלקת ריאות חריפה.
אפשר לטפל במחלה באנטיביוטיקה, אך כ-20 אחוזים מהחולים לא שורדים. חלק מהמחלימים סובלים מסיבוכים ממושכים. החולים אינם מסכנים את סביבתם ואין דיווחים על הדבקה ישירה מחולה לחולה. המקורות העיקריים להדבקה במחלה הם בתי חולים, בתי מלון, אולמות ארועים, ספינות טיולים, תערוכות פרחים, ומכשירי אדים בבתים פרטיים.
תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila.
חיידקי ה-Legionella נפוצים בריכוזים נמוכים בכל מקום רטוב או לח (אך לא במים מלוחים): באגמים, בבריכות, בנהרות ונחלים. הם נמצאו במעיינות חמים בילוסטון (ב-63 מעלות) באגמים קרים באלפים (ב-10 מעלות) וגם במים שעל גבול הקיפאון. ב-1979, לאחר התפרצות הר הגעש סנט הלנה בארצות הברית, נמצאו חיידקיLegionella גם במאגרי המים שנקוו בעקבות ההתפרצות. החיידקים נמצאים גם באדמות לחות מסוגים שונים. כמו גם במתקנים לחים ורטובים רבים מעשה ידי אדם הקשורים במים: מגדלי קרור, תאי קרור, ברזים, ממטרות, מכונות לייצור קרח (וגלידות), מזרקות, מתקנים של רופאי שיניים, בריכות זרמים (ג'קוזי), מתקני שתייה ואחרים – כל אלה מהווים בית גידול מתאים לחיידקים, והם משגשגים בהם.
במים החיידקים נמצאים בגפם, או כאנדוסימביונטים של אמבות, או על מרבדים של חיידקים כחוליים. החיידקים מתרבים בטבע אך ורק בתוך תאים, והם נחשבים כטפילים תוך-תאיים. בבני אדם הם מתרבים בתוך המַקרוֹפָגים, (תאים בולעניים).
אין, וגם לא נמצאים בפיתוח, תרכיבי חיסון כנגדL. pneumophila.
תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila שנצמד לרגל מדומה של האמבה Hartmannella vermiformis. לאחר ההצמדות יחדור החיידק לאמבה ויתרבה בה. המקור: CDC/ Dr. Barry S. Fields
מחלת הלגיונרים קיימת "רשמית" רק מ-1976: ביולי 1976 החלו להצטבר דיווחים מבתי חולים שונים בארצות הברית על דלקת ריאות חריפה, שסימניה העיקריים הם צמרמורת, טמפרטורת גוף גבוהה, כאבים באזור החזה ובלבול חושים. בסך הכל חלו, תוך חודש אחד, 182 בני אדם, מהם מתו 29. החקירה האפידמיולוגית העלתה שכל החולים השתתפו בכינוס של משוחררי הצבא האמריקאי (לגיונרים) במלון בלוויו-סטרפורד (Bellevue-Stratford) בפילדלפיה, או שהתארחו במלון בזמן הכנס. סימני המחלה הופיעו בחולים כשבוע אחרי שהסתיים הכינוס. המחלה הלא מזוהה כונתה מחלת הלגיונרים, וזה שמה גם היום. המלון נסגר למספר חודשים.
עברו ששה חודשים עד ינואר 1977 (לפני 48 שנה). אז הצליחו חוקרי המרכז לבקרת מחלות מאטלנטה בראשותו של ג'וזף מקדייד (MacDade), לבודד מהריאות של ארבעה מקורבנות המחלה את החיידקים, לגדל אותם במעבדה, ולהוכיח שהם אלה שגרמו לה. החיידקים כונו על שם המחלה ועל פי הסימן העיקרי שלה, דלקת ריאות, Legionella pneumophila. החיידקים נמצאו גם במים של מגדל הקירור של המלון והתברר שהם הופצו ברחבי המלון על ידי מערכת מיזוג האוויר. אז נזכרו, שב-1974, באותו מלון, בכנס רב משתתפים (יותר מ-1000), גם חלו 20 אנשים במחלה שלא זוהתה ומתוכם מתו שניים.
בדיעבד, חזרו החוקרים אחורה וגילו התפרצויות בדיעבד של המחלה ושהקדומה שבהם התרחשה ב-1943.
ההתפרצות הגדולה ביותר של מחלת הלגיונרים, מאז ההתפרצות הראשונה, התרחשה בהולנד בפברואר 1999. 188 חולים אושפזו בבתי חולים שונים עם מחלת הלגיונרים. הראשון אושפז ב-25 בפברואר, והאחרון ב-16 במרץ. בתחקור האפידמיולוגי נמצא הגורם המשותף לכולם: כולם ביקרו בתערוכת הפרחים הבינלאומית השנתית שהתקיימה בעיר בובנקרספל (Bovenkarspel) בצפון מערב הולנד, בין התאריכים 28-19 בפברואר. בתערוכה ביקרו כ-77 אלף איש. 21 מהחולים לא שרדו (אחד מהם נאבק על חייו עד 2001), ו-206 מהחולים היו במצב קשה, וחלקם סובל מנזקים רפואיים בלתי הפיכים.
חיידקי L. pneumophila אותרו בשלושה מתקנים בתערוכה, שתי מזרקות של מים חמים ומתז של מים קרים. הכלרה של המים, בהתאם לתקנות, הייתה מונעת את התרבות החיידקים ואת המגיפה.
מניעה
חיידקי ה-Legionella נפוצים מאוד בסביבה. המחלות השניוניות שהם גורמים קשורות לרוב בבתי חולים (מחלות נוזוקומיאליות) ונסיבות תיירותיות (כנסים, בתי מלון, ספינות תיור ושעשועים), ומכשירי אדים. הדרך היעילה ביותר להימנע מהדבקה בהם היא לחטא ולטהר את מקורות המים והמתקנים מהחיידקים ולתחזק אותם כראוי.
לקריאה נוספת
הדיווח על אשפוז הילדה - מיטל יסעור בית-אור - בישראל היום: 11 בינואר 2025 על מחלת הלגיונרים - באתר ה-CDC להרחבה בנושא - בבלוג של המחבר
בשבוע שעבר (ב-27 בדצמבר) חגגנו את יום הולדתו ה-202 של הכימאי הצרפתי, לואי פסטר (Pasteur), כימאי בהכשרתו, שנחשב לאחד הביולוגים החשובים בהיסטוריה על תרומותיו להבנת תהליכי התסיסה ומניעת מחלות. ממציא תהליך הפיסטור, שנקרא כיום על שמו, ובעל תרומה עצומה לתורת החיסון. פסטר נחשב כחוקר שהפריך את תאוריית הבריאה הספונטנית, למרות שהניסוי שביצע היה בעייתי למדי. הוכתר כ"אבי תורת המיקרוביולוגיה".
פסטר נולד בדול (Dole) שבצרפת והיה האמצעי מחמישה אחים למשפחה של מעבדי עורות. את לימודי הדוקטורט שלו בכימיה הוא סיים ב-1847.
לואי פסטר - 1895-1822
איזומרים אופטיים
במהלך הדוקטורט וגם לאחריו פסטר חקר את המבנה הגבישי של חומצות אורגניות חסרות סימטריה, כמו חומצה טרטרית, .tartaric acidפסטר גילה את קיומם שני האיזומרים המרחביים (אננטיומרים) של החומצה - שהם בעלי פעילות אופטית מנוגדת. הוא מצא שבתהליכים כימיים במעבדה, התוצר (החומצה הטרטרית) אינו פעיל אופטית (כי זו תערובת רצמית של שני האיזומרים) ואילו בתוצרים ממקורות "טבעיים" הייתה לתוצר פעילות אופטית. פסטר הסיק מכך שהפעילות האופטית, הנובעת מקיומו של אחד האיזומרים בלבד, נובעת מפעילות של מיקרואורגניזמים. שנים רבות אחר כך הפכה מסקנתו של פסטר לכלל ביוכימי חשוב.
תאוריית הבריאה הספונטנית והניסוי הבעייתי
פסטר הוא האחראי להפרכת התאוריה. הניסויים שלו הראו כי ללא מקור זיהום, מיקרואורגניזמים אינם יכולים להתפתח במצע כלשהו. הוא הדגים שלא התפתחו חיים בצלוחיות מעוקרות ואטומות, בעוד שבצלוחיות מעוקרות ופתוחות יכולים להתפתח מיקרואורגניזמים. באמצעות שימוש בבקבוק בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברבור, הוא הדגים כי חשיפה לאבק שמצוי באוויר (ונושא מיקרואורגניזמים) מאפשרת צמיחת מיקרואורגניזמים, אך חשיפה לאוויר עצמו ללא אבק זה, מותירה את המצע נקי מחיידקים. חשוב לציין, שעד היום לא ברור לנו, כיצד הוא עיקר את מצעיו מנבגים (הרתחה אינה משמידה אותם). פליקס פושה (Pouchet), ניסה לשחזר את ניסוייו של פסטר ולא הצליח בכך. וגם אנחנו לא נצליח לשחזר את תוצאותיו.
בקבוק, של פסטר, בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברבור (George Marshall Medical Museum)
פסטר, בהיותו כימאי, כלל לא התעניין בחיידקים עצמם, אלא רק בתגובות הכימיות שבצעו. כשאחד המיקרוסקופאים ניסה לתקן אותו כששהציג חיידק מסויים כנקד, בעת שהיה מקלון הוא ענה: "לו ידעת מה קטנה חשיבותו של הבדל זה בעיניי!"
פסטר תרם רבות גם לפיתוח חיסונים כנגד גורמי מחלות רבים, וגם לתחום התסיסה ולתהליך שפיתח (שנקרא על שמו -פיסטור) כנגדה. נרחיב גם עליהם כאן, בהמשך.
בדצמבר 2024 אושפז ילד בן 17 עם תסמינים של שיתוק ילדים. הילד לא חוסן בחיסוני השגרה שכוללים סדרת חיסונים כנגד נגיפי הפוליו - ארבעה מומתים ושניים מוחלשים שניתנים עד גיל שנה וחצי. הגורם למחלתו הוא הדבקה בנגיף הפוליו (זן 1) שמקורו בתרכיב החיסון שעבר שינוי, ו"מסתובב" בין ילדים שלא חוסנו (הראשון שבהם כנראה נדבק מילד מחוסן). חשוב לציין שהנגיף לא מסכן ילדים שהתחסנו, אלא רק כאלה שלא התחסנו. לאחרונים מומלץ להשלים את החסר בהקדם האפשרי. משרד הבריאות מנסה לאתר מגעים לא מחוסנים של הנער, כדי לחסן אותם.
מקרה קודם היה בפברואר 2022, אז אושפזה ילדה כבת 3 עם תסמינים של שיתוק ילדים. כמו במקרה זה, גם היא לא חוסנה בחיסוני השגרה.
מחלת הפוליו, המוכרת גם כ"שיתוק ילדים", נחשבה בהתחלה למחלה נגיפית של מערכת העצבים, אך כיום ידוע שהשיתוק הוא סיבוך לא נדיר (מתרחש אחת ל-1000-500 מקרים) של מחלת מעיים, שנגרמת משלושה זנים של נגיפי מעיים המכונים Human enterovirus C ממשפחת ה-Picornaviridae.
המחלה הראשונית מתבטאת בחום, בכאבי ראש וגרון ובהקאות, וכשני שלישים מהחולים מחלימים ממנה לאחר כשלושה ימים. אצל האחרים מתפתחת עד כשבוע לאחר ההחלמה מחלה שניונית המתבטאת בנוקשות ובכאבים בצוואר, בגב ובגפיים (לרוב ברגליים), כתוצאה מהגעת הנגיף לחומר האפור שבמוח השדרה. מכאן שם המחלה poliomyelitis (ביוונית polyos - אפור; myelos - מוח השדרה, והסיומת מציינת דלקת). גם ממחלה זו הרוב מחלימים, אך מיעוט החולים נשאר עם שיתוק שרירים, אשר במקרים של שיתוק שרירי הנשימה יכול אף לגרום למוות. לפעמים המצב משתפר עד כשנה וחצי מסיום המחלה. מחלה שלישונית, שמתבטאת בעיקר בהיחלשות שרירים, עלולה להתרחש גם עשרות שנים אחרי המחלה השניונית והיא מכונה Post-Polio Syndrome.
המחלה עלתה לכותרות בתחילת המאה ה-20, אז החלו התפרצויות של ממש ברחבי ארצות הברית ואירופה. ההתפרצות החמורה ביותר של המחלה החלה ב-1916 בארצות הברית, שם חלו כ-27,000 איש, מהם מתו כ-6,000 ורבים נותרו משותקים. משנות העשרים ועד שנות החמישים של המאה ה-20 היו התפרצויות רבות ברחבי העולם וגם בישראל, והמחלה הפכה לבעיה רפואית בקנה מידה עולמי.
פרנקלין רוזוולט, אז נשיא ארצות הברית, ייסד ב-1938 את "מצעד הפרוטות" (March of Dimes), שבו גויסו 630 מיליוני דולרים שסייעו למחקר ולפיתוח של החיסונים שאנו משתמשים בהם היום.
ב-1952 פיתח יונאס סאלק (Salk) את תרכיב החיסון הראשון שבו הוזרקו נגיפים לא פעילים ("מומתים"), שגודלו בתרבית של תאי כליה. התרכיב של סאלק גרם לייצור נוגדנים כנגד נגיפי הפוליו בדם של המחוסן, ולפיכך היה יעיל ומנע את ההתפתחות של המחלות השניונית והשלישונית אצל המחוסנים; עם זאת הוא לא מנע את המחלה הראשונית ואת היותם של החולים נשאים סמויים של הנגיפים - לכן המחוסנים עדיין יכלו להדביק אחרים - מחוסנים ולא מחוסנים.
ב-1956 סיים אלברט סייבין (Sabin) את הפיתוח והבדיקות של חיסון חי מוחלש שניתן דרך הפה, לאחר סדרת ניסויים בכ-80 מיליוני ילדים (כולל בישראל, בקיבוץ גת). חיסון זה הציג אלטרנטיבה יעילה יותר לשימוש בהזרקה של תרכיב סאלק (Salk), המכיל נגיף לא פעיל. הנגיפים המוחלשים מגיעים לכל מקום שאליו מגיע הנגיף הטבעי, כולל מערכת העיכול, והם אף מופרשים לסביבה. בכך הם מקנים חסינות גם לחלק מהפרטים שבסביבתם, שאינם מקבלים את תרכיב החיסון ישירות.
בעקבות השימוש בחיסון המוחלש התעוררה בעיה אחרת: נגיפים מוחלשים נוצרים בהכנת החיסון מנגיפים טבעיים. הצרה היא שגם התהליך ההפוך, שבו נגיף מוחלש הופך לנגיף אלים, עלול להתרחש במעבר בין פרטים שאינם מחוסנים או מדוכאי חיסון. ואכן, נצפו לא מעט מקרים שבהם חלו אנשים במחלה בגלל תרכיב החיסון שקיבלו.
שילוב שני החיסונים של סאלק ושל סייבין יחד, הראשון בהזרקה והשני בהזלפה לפה, סיפק פתרון כמעט מושלם. עם זאת, באזורים שבהם המחלה אינה קיימת עוד, הפסיקו לחסן בתרכיב המוחלש והמשיכו רק עם התרכיב המומת, כדי להימנע מתופעות הלוואי של הנגיף המוחלש (בעיקר אלרגיות חריפות).
חיסוני השגרה לילדים בישראל כוללים חמש מנות של התרכיב המומת (בגיל חודשיים, ארבעה חודשים, שישה חודשים, שנה, ובכיתה ב') ושתי מנות של התרכיב החי-מוחלש (בגיל שישה חודשים ושנה וחצי).
המקרה הקודם, ב-2022 בירושלים, הוא דוגמה אופיינית להדבקה בנגיף שמקורו בתרכיב החי המוחלש, שחזר להיות אלים (תופעה שמתרחשת בתדירות נמוכה מאוד). מקורו של הנגיף הוא אומנם פרט מחוסן, אבל הוא מתפשט רק בקרב אוכלוסייה שאינה מחוסנת - מוערך כי עד כה נדבקו כמה מאות ילדים לא מחוסנים. כאמור, הנגיף אינו מסכן אוכלוסייה מחוסנת, וגם לא את מי שהתחסנו בחיסון המומת בלבד.
משרד הבריאות מנסה לאתר את המגעים של הנער עם בלתי מחוסנים כדי להמליץ להם להתחסן. חשוב לעודד כל מי שלא חוסן עדיין להתחסן, ולא רק בחיסון המומת אלא גם בחיסון המוחלש, כדי למנוע את התפשטות המחלה ולסייע להכחיד אותה.
כיום הנגיף הפראי גורם למחלת הפוליו בשתי מדינות בלבד - אפגניסטן ומלאווי. במדינות אחרות מתרחשים מדי פעם רק מקרי פוליו דומים למקרה הנוכחי - מחלה שמקורה בתרכיב החיסון והיא מתפרצת בין אנשים שאינם מחוסנים. עד שימוגר הנגיף הפראי לחלוטין נמשיך לחסן בשני התרכיבים. כולנו תקווה שנכחיד את המחלה, כמו שהכחדנו בעזרת חיסונים את מחלת האבעבועות השחורות ואת מחלת דבר הבקר.
