כך חזרה חובת חיסון השפעת לצבא ארה"ב תוך חודשיים

ההיסטוריה של הרפואה הצבאית מוכיחה שוב: צפיפות, עומס פיזי ומחוללי מחלות הם שילוב נפיץ. תזכורת חדה וכואבת לשילוב הזה התרחשה לאחרונה בבסיסי הטירונים של צבא ארצות הברית, תוך פחות משישים יום מרגע שבוטלה חובת חיסון השפעת.

באפריל האחרון הוביל מזכיר ההגנה האמריקני, פיט הגסת', מהלך דרמטי וביטל את חובת חיסון השפעת העונתית לכלל המשרתים בכוחות המזוינים. ההחלטה, שנומקה בשיקולים של "אוטונומיה רפואית" וחופש דת, הפכה את החיסון, לראשונה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, מחובה לרשות בלבד.

חובת חיסון השפעת בצבא ארה"ב הונהגה במקור בשנת 1945. ההחלטה נולדה כלקח ישיר ממגפת השפעת הספרדית ב-1918, שגבתה את חייהם של כ-45,000 חיילים אמריקנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1941 הקים הצבא ועדה מיוחדת לפיתוח חיסון, ולאחר שהפיתוח הראשוני הוכח כיעיל בניסויים על טירונים, הפך החיסון לחובה עבור כ-7 מיליון המשרתים עם סיום המלחמה ב-1945.

צילום במקרוסקופ אלקטרונים סורק של נגיף השפעת הספרדית.
צולם ב-2005 - לאחר גידול הנגיף בתרבית תאים.
CDC/Cynthia Goldsmith

בשנת 1949 בוטלה החובה לזמן קצר, לאחר שמדענים גילו שהחיסון המקורי איבד מיעילותו משום שנגיפי השפעת עוברים שינויים גנטיים מהירים. אולם, לאחר שהמערכת הרפואית הצבאית והעולמית הבינה כי יש לעדכן את הרכב החיסון בכל שנה בהתאם לזנים המשתנים, הוחזרה החובה באופן רציף בשנות ה-50. היא נותרה בעינה במשך כ-70 שנה – עד לביטולה באפריל 2026.

למדיניות החדשה של שנת 2026 היה מחיר אפידמיולוגי מיידי. בבסיסי הטירונים, המאופיינים באוכלוסייה צעירה המגיעה מכל קצוות המדינה ונחשפת ללחצים פיזיים קשים ומגורים משותפים, שיעור ההתחסנות צנח במהירות מכמעט 100% (כשהאחוזים הבודדים שלא התחסנו החזיקו בפטורים רפואיים) לכ-40% בלבד.

בתחילת יוני 2026 החלה בבסיס הטירונות המרכזי של חיל האוויר "לאקלנד" (Lackland) שבטקסס התפרצות אגרסיבית של שפעת. כ-300 טירונים חלו בתוך זמן קצר. המגורים המשותפים והתנאים הצפופים, המהווים כר פורה להדבקות טיפתיות, האיצו את שרשראות ההדבקה. האירוע הפך לטרгדיה רפואית כאשר אחד הטירונים מת כתוצאה מסיבוכי המחלה. מקרה מוות של בחור צעיר ובריא בבסיס אימונים הדגיש את העובדה המדעית המוכרת: שפעת אינה "רק צינון", ובסביבה סגורה וצפופה היא עלולה להיות קטלנית.

מול הסכנה המיידית לפגיעה בכשירות המבצעית של הטירונים, בחרו ראשי הצבא, הצי וחיל האוויר לפעול במהירות. תוך ניצול סעיפי החרגה רפואיים הקיימים במדיניות הפנטגון, הם עקפו למעשה את הנחיית שר ההגנה והודיעו על החזרה מיידית של חובת חיסוני השפעת עבור כלל המתגייסים החדשים במחנות האימונים.

האירוע הנוכחי מדגים שוב את המתח המובנה בין חירות הפרט לבין בריאות הציבור, במיוחד בארגונים טוטאליים כמו צבא. בסביבה אזרחית, שיעור התחסנות של 40% עשוי שלא להיות מורגש בגלל פיזור האוכלוסייה. בסביבה צבאית צפופה – מדובר בפרצה אפידמיולוגית הקוראת למגפה, וכשזו הגיעה, המציאות אילצה את המערכת לסגור את הפרצה במהירות.

נגיף (?) שהשמיד (בינתיים) כחמישית מיבול האבטיחים

 

במחצית יוני 2026 דווח על התפרצות מחלה חריגה וקיצונית (פי 5 עד 6 מהממוצע השנתי), שפגעה קשות במיקשות האבטיחים בצפון הארץ – בעיקר באזורי עמק הירדן, עמק המעיינות והגליל התחתון, לצד נזקים גם בדרום (בעוטף עזה). נכון לעכשיו, מעל 1,000 דונם של אבטיחים כבר הושמדו בשדות כדי למנוע מהחקלאים את עלויות הקטיף והשינוע המיותרות של תוצרת נגועה. החקלאים יפוצו על ידי הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות.

אבטיח נגוע בנגיף
Purdue University

גורם המחלה (נגיף?) משבש לחלוטין את איכות האבטיח: הוא פוגע במרקם ובטעם, הופך את הפרי לקמחי, וגורם להופעת פנים לבן או פסים צהובים. חשוב לציין שהמחלה פוגעת אך ורק בצמחים ובאיכות הפרי, ואינה מהווה שום סכנה לבני אדם שיאכלו ממנו. עם זאת, הפירות הפגועים נפסלים לשיווק, מה שצפוי להשפיע על זמינות האבטיחים ומחיריהם בהמשך העונה.

החשד המרכזי נופל על נגיפי דלועיים מוכרים, שייתכן ועברו שינויים גנטיים שגרמו להם להיות אלימים יותר, אך בהחלט ייתכן שמדובר בפתוגן פולש חדש. מעבר לכך, עולה התהייה לגבי השפעת שינויי מזג האוויר התנודתיים; במקרה הנוכחי, שילוב של מזג אוויר קר ועננות מרובה במרץ שפגעו כנראה בחוסן הצמחים, ועם בוא החום הואצה ההעברה על ידי כנימות וחרקים אחרים.

הדגימות מהשדות הנגועים הועברו לבדיקות מעבדה אינטנסיביות, בין היתר במינהל המחקר החקלאי (מכון וולקני), כדי לבודד ולרצף גנטית את הפתוגן המדויק.

נמתין בסקרנות לתוצאות הבדיקות, ובינתיים – נהנה מהאבטיחים הבריאים שלא נפגעו.

על Neisseria meningitidis, דלקת קרום מוח, ומנינגוקוקסמיה

בשבועיים האחרונים (תחילת יוני 2026), בעקבות סמיכות טראגית של שני מקרי מוות מהירים בקרב פעוטות שחלו כנראה במנינגוקוקסמיה סוערת, יצאו מערכת הבריאות והאיגוד לרפואת ילדים בקריאה לציבור לחסן את הילדים, בחיסון נגד המחלה - שלא נכלל בסל הבריאות.  על המקרים האחרונים,  המחלה והחיידקים הגורמים לה, וגם על החיסונים הרלוונטיים - ברשומה זו.  

חיידקי Neisseria meningitidis - דגם תלת מימדי ממוחשב המבוסס על צילומים במיקרוסקופ אלקטרונים 
צילום: CDC/ Sarah Bailey Cutchin

פעוט בן שלוש הובהל בשבת בבוקר למיון בבית החולים דנה (איכילוב) כשהוא כבר נמצא במצב קריטי של שוק זיהומי (Septic shock) קיצוני וחשד קליני למנינגוקוקסמיה. על אף מאמצי החייאה אינטנסיביים של הצוות הרפואי, מצבו הידרדר במהירות והוא מת.

ימים ספורים בלבד לפני, מת בבית החולים סורוקה בבאר שבע פעוט בן שנתיים. גם הוא הגיע במצב סוער דומה, וגם במקרה זה עלה חשד רפואי מיידי שמדובר במנינגוקוקסמיה. שני מקרים אלה מצטרפים ל-24 מקרים קודמים השנה (עד מאי), שכולם הסתיימו בהחלמה. 

מחלת המנינגוקוקסמיה נחשבת נדירה יחסית, אך בעלת שיעורי תמותה וסיבוכים גבוהים ביותר (בין 5% ל-15% תמותה גם תחת טיפול אנטיביוטי אגרסיבי). ב-2025 היו 56 מקרי הידבקות מתועדים שלה ברחבי הארץ, מתוכם הסתיימו רק שני מקרים במוות (מקרה שלישי, בבית החולים שניידר, הצליחו הרופאים להציל פעוטה בת 3 לאחר מאמצי החייאה וטיפול מסיבי). בשנת 2024 דווחו רק 39 מקרים, ב-2023, 31 מקרים,  וב-2022 רק כ-16 מקרים (מספר נמוך שנובע כנראה מהריחוק של תקופת הקורונה). לא דווחו מקרי תמותה ב-2024-2022. אך לא רק מקרי התמותה בעייתיים.  לחלק מהמחלימים יש נזקים נוירולוגיים או אחרים.  

התפלגות הזנים והגילאים: הנתונים הסטטיסטיים בישראל לאורך השנים האחרונות (ובכלל בעשור האחרון) מדגישים כי מעל 50% מהמקרים מופיעים בילדים מתחת לגיל 5 (ובמיוחד מתחת לגיל שנתיים). הרוב המכריע של מקרי התחלואה והתמותה בישראל נגרם באופן עקבי על ידי זן B – אותו זן שהחיסון נגדו (בקסרו) אינו נכלל בסל הבריאות הממלכתי ודורש רכישה פרטית מסובסדת דרך הביטוחים המשלימים.

מנינגוקוק (בכחול) במיקרוסקופ אלקטרונים סורק. שימו לב לשעריות (בצהוב)
Arthur Charles-Orszag - Wikimedia Commons 

החיידק Neisseria meningitidis (המכונה לרוב "מנינגוקוק") הוא נקד (Coccus וברבים Cocci) גראם-שלילי, הנראה במיקרוסקופ  בצמדים (המכונים דיפלוקוקים). החיידק משגשג בבני אדם בלבד. כ-10% עד 20% מהאוכלוסייה הבריאה הנושאים אותו בדרכי הנשימה העליונות ללא כל סימני מחלה (אסימפטומטיים). אם מסיבה כלשהי יחדור החיידק לזרם הדם, הוא עלול לגרום למחלה סוערת וקטלנית. 

החיידק מוגן על ידי קפסולה (קופסית או נרתיק) רב-סוכרית המהווה את גורם האלימות (Virulence factor) המרכזי שלו ומגנה עליו מפני פגוציטוזה (בליעה על-ידי תאי מערכת החיסון) ומערכת המשלים של המארח. על בסיס המבנה האנטיגני של הקפסולה הזו, מסווגים את המנינגוקוק ל-12 זנים (Serogroups), מתוכן שישה זנים אחראים לכמעט כל המקרים הקטלניים בעולם: הזנים מאפיינים אזורים גיאוגרפיים שונים:  זן A נמצא בעיקר  באפריקה שמדרום לסהרה. בעוד שזנים Y ו-W-135 הפכו ליותר דומיננטיים במערב בשני העשורים האחרונים). זן C היה נפוץ  במדינות צפון אמריקה ואירופה, ואף בישראל, אך החיסון השגרתי נגד ארבעת הזנים (שבישראל ניתן בזמן הגיוס לצבא) כמעט והעלים אותו  בכל המקומות שמחסנים. 

זן B מהווה את הבעייה העיקרית לתחלואה החמורה במדינות רבות, כולל בישראל. וכנגדו קיים חיסון הבקסרו. 

זן X פחות שכיח, אך גרם להתפרצויות ממוקדות באפריקה.

מנינגוקוקים - בבידוד במעבדה בצלחת פטרי
CDC/ Dr. Fox

מחלת המנינגוקוקסמיה (Meningococcemia) מתרחשת לאחר שהחיידקים חודרים לזרם הדם ומתרבים בו, המחלה יכולה להתבטא בשתי צורות, שלעיתים מופיעות ביחד: דלקת קרום המוח (Meningitis) ומנינגוקוקסמיה (Meningococcemia).

דלקת קרום המוח מתבטאת, כנאמר בשמה, בדלקת  בקרומי המוח. מנינגוקוקסמיה היא אלח דם (Sepsis) סוער ומהיר במיוחד הנגרם ישירות מהתרבות והתפרקות החיידקים בו, המפרישים רעלן, Lipooligosaccharide (LOS). מערכת החיסון מגיבה בעוצמה, מה שמוביל לנזק נרחב לאנדותל (דפנות כלי הדם), הפלזמה של הדם דולפת לרקמות, ויש ירידה דרסטית בלחץ הדם (הגורמת להלם). הנזק לכלי הדם מפעיל את מערכת הקרישה בצורה לא מבוקרת. קרישי דם זעירים החוסמים את אספקת הדם לגפיים (מה שמוביל לנמק ולצורך בקטיעות), גורמי הקרישה אוזלים וגורמים לדימומים פנימיים וחיצוניים.

סימן ההיכר המובהק של המחלה הוא הפריחה - נקודות אדומות-סגולות על העור שאינן נעלמות בלחיצה ההופכות במהירות לכתמי דם נרחבים. המחלה עלולה להוביל למות החולה בתוך שעות ספורות מהופעת התסמינים הראשונים, המדמים לעיתים מחלה לא ספציפית.

כאמור, יש שני סוגי חיסונים: 

חיסון מצומד מרובע (Quadrivalent Conjugate Vaccine - ACWY): חיסון יעיל המכיל את סוכרי הקפסולה האופיינים לארבעת הזנים מצומדים לחלבון נשא. בישראל הוא ניתן כחלק מחיסוני השגרה ( למתגייסים לצה"ל ולקבוצות סיכון רפואיות). החיסון טוב לעד כחמש שנים - שלרוב מכסות את התקופה הקריטית (למשל שרות צבאי צפוף). אין לחיסון תופעות לוואי מיוחדות.

החיסון נגד זן B (החיסון הרקומביננטי - Bexsero / Trumenba): מאחר והרב-סוכר בקפסולה של זן B דומה מאוד למולקולות סוכר הקיימות במערכת העצבים האנושית בגוף (חומצה סיאלית), לא ניתן היה לייצר נגדו חיסון "רגיל" (מחשש לתגובה אוטואימונית ו/או חוסר אימונוגניות). לכן החיסון לזן B מורכב מרכיבים חלבוניים של החיידק. חיסון זה טוב לעד כשנתיים,  ושני החיסונים המומלצים מכסים את התקופה הקריטית לתחלואה סוערת ותמותה. מבוגרים או נוער שנמצאים בסיכון מתמיד (למשל עובדי מעבדות מיקרוביולוגיות או חולים כרוניים) נדרשים למנות דחף תכופות יותר (מדי 2-3 שנים). תופעות הלוואי של חיסון זה משמעותיות יותר ומתרחשות  בכ-80 אחוזים מהמתחסנים: כאב מקומי המקום ההזרקה, נפיחות ואדמומיות, ועליית חום (מעל 38°C).  לכן קיימת המלצה רפואית לתת פרצטמול (אקמול) מיד לאחר ההזרקה של החיסון ואף שתי מנות נוספות בהמשך - זה מפחית משמעותית את החום ואי השקט במחוסנים, מבלי לפגוע ביעילות החיסון. משרד הבריאות הישראלי (בניגוד למדינות אחרות) מתיר לתת את הבקסרו יחד עם חיסוני השגרה האחרים של גיל חודשיים וארבעה חודשים (כדי לא לטרטר את ההורים ליותר מדי ביקורים בטיפת חלב). יש הבוחרים לפצל.

החיסון נגד הזן הנפוץ בארץ

(B) 

Whispyhistory, Wikimedia commons

 

משרד הבריאות אישר ואף ממליץ על החיסון נגד זן B (החיסון Bexsero) לתינוקות ולפעוטות, אך כרגע הוא נכלל בתוכנית חיסוני השגרה החינמית רק עבור קבוצות סיכון רפואיות ספציפיות (כגון חולים ללא טחול, פגמים במערכת המשלים או נשאי HIV). אי-הכללתו הגורפת בסל נובעת ממניעים כלכליים מובהקים ומודלים של עלות-תועלת, אילוצי תקציב ושכיחות נמוכה: אף על פי שמדובר במחלה קטלנית וטראומטית, שיעור ההארעות שלה בארץ נמוך מאוד בראייה אפידמיולוגית רחבה (כמה עשרות מקרים בודדים בשנה).

במעין פשרה, החיסון מונגש לציבור הרחב דרך הביטוחים המשלימים של קופות החולים, שם הוא נמכר בהנחה משמעותית (סבסוד של כ-50%), המטילה את עיקר המימון על ההורים המעוניינים בכך.

נקווה שבהמשך זה ישתנה, והחיסון יוכנס לסל הבריאות. 


מקורות וקריאה נוספת

1. תדריך החיסונים של משרד הבריאות הישראלי – פרק חיסוני מנינגוקוק:
2. חיסון נגד מנינגוקוק B (בקסרו) - משרד הבריאות
3. מאמר סקירה מ-Expert Review of Vaccines, מ-2017
4. מידע קליני - מאתר ה-CDC (המרכז לבקרת מחלות בארה"ב) 
5. תמונות - חלקן קשות לצפייה - באתר vaccineinformation.org

חיידקי Methylobacterium בערפל - משגשגים ומפרקים פורמאלדהיד

 

חיידקים בערפל שמתרבים, ובאזורים מזוהמים גם מנקים את האטמוספרה, והנורה האדומה למפתחי מכשירי הפקת המים.

עבור מרביתנו, ערפל הוא מטרד תחבורתי או רקע לצילום. עבור מדעני אטמוספרה, מדובר בתופעה מטאורולוגית מרתקת הנוצרת בלילות קרים, בהירים ונטולי רוח. במשך שנים, הערפל – ארוסול נוזלי של טיפות מים זעירות המרחפות באוויר וקטנות מדי כדי ליפול כגשם – נחשב כמערכת קולואידית פיזיקלית פסיבית לחלוטין. ההנחה המקובלת הייתה שטיפות אלו רק סופחות כימיקלים או מסיעות פסיבית מיקרואורגניזמים (ובהם פתוגנים) ממקום למקום. 

אולם, מחקר שפורסם לאחרונה על ידי צוות חוקרים בהובלת פרופ' פרן גרסיה-פישל (Garcia-Pichel) מאוניברסיטת אריזונה (ASU), מצא כי הערפילים אינם סביבה פסיבית כלל, אלא מיקרו-סביבת מחיה מימית דינמית, עצמאית וזמנית (floating aquatic habitat). מתברר כי בתוך טיפות המים הללו מתרחשת פעילות ביולוגית משמעותית, העשויה לשנות בזמן אמת את הרכב האטמוספרה.

חיידקי  Methylobacterium extorquens. שימו לב לצבען הוורוד 
המקור: לא אותר

החוקרים עקבו לאורך שנתיים אחר 32 אירועי ערפל קרינה יבשתיים בפנסילבניה. הם שאבו את מי הערפל באמצעות מכשיר ייעודי המבוסס על התנגשות טיפות המים בחוטי טפלון דקים, הנקרא "דוגם ערפל אקטיבי" (Caltech Active Strand Cloudwater Collector - CASCC). 

הממצא הראשון שהפתיע את הצוות היה מספר החיידקים: ריכוזם בתוך טיפות הערפל הגיע לערכים הדומים לאלו של גופי מים יבשתיים או ימיים – כ-5 מיליון חיידקים לכל מיליליטר של מי ערפל. אך הממצא המעניין יותר היה הרכב המינים. בניגוד לאירוסולים היבשים שריחפו באוויר רגע לפני היווצרות הערפל, מי הערפל הראו העשרה עקבית (כ-29% מכלל הקהילה החיידקית) של שני מיני חיידקים מהסוג Methylobacterium. אלו הם חיידקים המוכרים בזכות הצבען הוורוד האופייני להם, הבולט לעין כאשר מגדלים אותם במושבות על מצע מוצק בצלחות פטרי.

הסוג Methylobacterium, המשויך לחטיבת ה-Pseudomonadota (לשעבר Proteobacteria) ולמחלקת ה-Alphaproteobacteria, מכיל חיידקים גראם-שליליים, אווירניים ומתילוטרופיים - הם בעלי יכולת לנצל תרכובות חד-פחמניות כגון מתאנול ופורמאלדהיד כמקורות פחמן ואנרגיה. חלקם אף מוגדרים כפוטוהטרוטרופיים - המסוגלים לנצל קרינת שמש להפקת אנרגיה בעזרת בקטריוכלורופיל, והם עשירים בקרוטנואידים המגנים עליהם מפני קרינת UV. בטבע הם נפוצים בעיקר על חלקי צמחים עיליים (הפיטוספירה), אך מבודדים אותם תדיר גם מקרקע, מים מתוקים ואבק אטמוספרי.

שני המינים שאותרו במי הערפל הם M. oryzae, המוכר כחיידק סימביוטי המסייע לצמיחת אורז (ומכאן שמו...), ו-M. radiotolerans, המפורסם בעמידותו הקיצונית לקרינת גמא ו-UV – מאפיין המעניק לו יתרון הישרדותי באטמוספרה. 

המבנה הכימי של פורמאלדהיד

במחקר התברר שהחיידקים לא רק שורדים בתוך הטיפות, הם ממש "מתעוררים לחיים": נפח התא שלהם גדל משמעותית בהשוואה למצבם באוויר היבש, ונצפתה תדירות גבוהה של תאים בשלבי חלוקה פעילה, עם זמן הכפלה מוערך של כ-60 שעות.

התגלית הפכה למרתקת יותר כאשר החוקרים בחנו ערפילים באזורים מתועשים ובקרבת כבישים מהירים. טיפות הערפל ספחו מהאוויר מגוון תרכובות אורגניות נדיפות, ובראשן פורמאלדהיד (Formaldehyde) - מזהם אוויר רעיל ומסרטן מוכר. החיידקים בתוך הטיפות פירקו את הפורמאלדהיד בקצב מדהים של כ-25 מיקרומול ליום. מדובר בקצב מהיר פי 200 ממדידות קודמות בעננים, המתקרב למקסימום הביולוגי של החיידק בתנאי מעבדה.

עם זאת, כאן נתקלו החוקרים בסתירה ביוכימית: כאשר שני המינים הללו בודדו וגודלו במעבדה על מצע שבו פורמאלדהיד היווה מקור פחמן יחיד, קצב הגידול שלהם היה איטי מאד, עם זמן הכפלה של 184 עד 237 שעות (איטי פי שלושה עד ארבעה מהערכת הגידול בשטח). מכאן הסיקו החוקרים שמרבית המטבוליזם האינטנסיבי בתוך הערפל – שבו אלמנט האור ממילא זניח – אינו מיועד לצמיחה ובניית תא, אלא מהווה מנגנון ניקוי רעלים כפוי (Detoxification). הפורמאלדהיד רעיל להם, וכדי לשרוד בתוך הטיפה, החיידקים נאלצים להפעיל מערכת אנזימתית מהירה במיוחד, כדי לחמצן את הרעלן לפחמן דו-חמצני (CO₂), ובכך ל"טהר" את סביבתם המיידית.

מעבר לחשיבות המדעית של חשיפת מנגנון "ניקוי האוויר הביולוגי" של הטבע, למחקר יש השלכות יישומיות מטרידות על טכנולוגיה צומחת: מכשירים להפקת מים מהאוויר (AWG - Atmospheric Water Generators) וטכנולוגיות לקצירת ערפל באמצעות רשתות. 

Atmospheric water generator -
Ateyahoy,  Wikimedia commons

מכשירים אלו, המעבים אדי מים או לוכדים טיפות ערפל כדי לייצר מי שתייה באזורים צחיחים, מתבססים לרוב על ההנחה שהלחות האטמוספרית היא מקור מים סטרילי ונקי יחסית, הדורש רק סינון מכני בסיסי וחיטוי קל. ממצאי המחקר סותרים את ההנחה הזו ומציבים שני אתגרים מורכבים. ראשית, המכשירים הללו מחקים בדיוק את תהליך היווצרות הערפל; ברגע שנוצרת סביבה נוזלית, המיקרוביום האטמוספרי עובר "התעוררות" מטבולית מיידית ומתחיל להתרבות, מה שעלול להפוך מערכות AWG מסחריות לביוראקטורים שוקקי חיים ללא ידיעת המשתמש. שנית, הפעילות המטבולית האינטנסיבית של ניקוי הרעלים בתוך הטיפות פירושה שהמים האטמוספריים הללו רווים במטבוליטים משניים, אנזימים מופרשים ותוצרי פירוק כימיים. 

המשמעות היא שלא יתאפשר עוד להסתפק במסננים פשוטים או בנורות UV סטנדרטיות ביציאה. תכנון עתידי של מכשירים להפקת מים מהאוויר יחייב שילוב של מערכות סינון מתקדמות כמו אוסמוזה הפוכה או פחם פעיל בשלבים מוקדמים, כדי להבטיח שהמים שהופקו מהאטמוספרה התוססת יהיו אכן בטוחים לשתייה אנושית.

ערפל  - ביער בסקוטלנד 
Michal Klajban - Wikimedia commons

המאמר המקורי - בכתב העת mBio

השושן הצחור פורח עכשיו

 

השושן הצחור, מהגדולים והמרשימים בפרחי ארצנו, פורח עכשיו, באביב המאוחר, בכמה אתרים מצוקיים בצפון הארץ. הוא ערך טבע מוגן – שמרו עליו!

השושן הצחור (Lilium candidum) הוא צמח בר נדיר ממשפחת השושניים (Liliaceae). זהו צמח גבוה ומרשים, בעל פרחים לבנים ריחניים וגדולים, והוא צומח בסביבות סלעיות. בארץ ניתן למצוא אותו רק בכרמל, בגליל המערבי ובגליל העליון. מחוץ לישראל הוא צומח גם בסוריה, בלבנון, בטורקיה, ביוון, במקדוניה ובאלבניה. במקומות אחרים בדרום אירופה הוא כנראה פליט תרבות.

השושן הצחור הוא גיאופיט, כלומר צמח בעל בצל. בסתיו הוא מצמיח שושנת עלים, וממנה עולה בחורף עמוד פריחה שגובהו יכול להגיע, בסוף האביב, לכשני מטרים. עמוד הפריחה נושא באביב 4–10 פרחים לבנים, שצורתם הכללית מזכירה מגן דוד. קוטר הפרחים עשוי להגיע לעשרה ס"מ ואף יותר.

בארץ, כמו באירופה, המאביקים העיקריים של השושן הצחור הם רפרפים המבקרים בו בשעות הלילה, כגון רפרף הגפן ורפרף משורטט, וכן זבובי רחף וחרקים אחרים המבקרים בו ביום. הוא מתרבה גם ללא הפריה, ברבייה וגטטיבית. בעבר הרבו לקטפו, אך כיום הוא מוגדר ערך טבע מוגן, ולשמחתנו אינו נמצא בסכנת הכחדה.

ככל הנראה, השושן המוזכר במקורות היהודיים הוא צמח אחר. בין ההצעות לזיהויו: איריס הדור, איריס נצרתי או חבצלת החוף. באמנות הנוצרית מסמל השושן הצחור טוהר ויופי, והוא מזוהה עם מריה, אמו של ישוע. מכאן שמו באנגלית – "מדונה לילי" (Madonna Lily). הצלבנים הרבו לעקור אותו ולהביאו עמם לכל רחבי אירופה – שם תורבת והפך לצמח נוי.

הצמח נמצא לראשונה בישראל בשנת 1925 באזור פקיעין על ידי נוח נפתולסקי. בשנת 1944 מצא טוביה קושניר את השושן הצחור בכרמל, ובשנות ה־50 הוא התגלה גם בנחל ברתות שבגליל העליון. רוב המקומות שבהם הוא גדל קשים יחסית לגישה, גם עבור הולכי רגל, ונראה כי הודות לכך הוא נשמר בטבע גם כיום.

צאו וצפו בו בטבע…

צילום: דרור בר־ניר

צילום: אורן אוסטר

מקורות והרחבות

שושן צחור – באתר צמח השדה

ניחוח החבצלת. נשימת האושר משוש החולות – אמוץ דפני, "בכיוון הרוח"

עטרת קוצים וזר פרחים בחיי ישוע: פרחים וצמחים במסורת ובאמנות הנוצרית – בין השושן לשושנת יריחו. עוזי פז, כלנית, מאי 2017

שפתותיו שושנים – על שושן ואיריסים. עוזי פז, כלנית, מאי 2015

על השושן הצחור ברשימת הצמחים בסכנת הכחדה - פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, רט"ג – עודכן בינואר 2011

תודה למאיה סער וקרן אור, מ"מדע גדול בקטנה" על הערותיהן והארותיהן. 

עריכה: סמדר רבן

צילום: דרור בר־ניר

פורסם בדף הפייסבוק ואתר האינטרנט של "מדע גדול בקטנה"

התפרצות אבולה בקונגו ואוגנדה

 

במאי 2026, הכריז ארגון הבריאות העולמי (WHO) על ההתפרצות הנוכחית של הקדחת המדממת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובאוגנדה כ"מצב חירום בריאותי בינלאומי". הגורמים למחלה הם נגיפי אבולה בונדיבוגיו, שהתגלו לראשונה באוגנדה ב-2007. נגיפים אלה קטלניים פחות ("רק" 40-30 אחוזים מהחולים) יחסית לשני מיני האבולה המוכרים יותר (אבולה זאיר ואבולה סודן), שיש להם כבר חיסונים. 

קדחת מדממת

הקדחת המדממת מתחילה, לאחר תקופת דגירה של עד כ-21 יום, בתסמינים דמויי שפעת. לאלה מתווספים תסמינים השונים מחולה לחולה: עייפות, חום, כאבי ראש, גרון, שרירים ובטן, הקאות, שלשולים ופריחה. אחר-כך מתפתחים שטפי דם פנימיים וחיצוניים והחולה מדמם מכל פתחי גופו ומת בתוך ימים אחדים. הנגיף מופרש בכל נוזלי הגוף ומועבר בקלות מאדם לאדם. האדם הראשון בשרשרת, נדבק לאחר מגע קרוב עם חיה נגועה.

המחלה קטלנית מאוד בלא טיפול, אך טיפול נמרץ מוריד מעט את אחוזי התמותה. נגיפי האבולה פוגעים, מלבד באדם, גם בפרימטים אחרים: קופים וקופי-אדם - גורילות ושימפנזים. לדידן של הגורילות, נגיפי האבולה הם סכנה קיומית ממש - כרבע מאוכלוסיית הגורילות מתו בעשורים האחרונים מפגיעת הנגיפים.

על נגיפי האבולה

נגיפי האבולה נקראים בשמם זה מכיוון שהמגפה בה הם תועדו לראשונה, ב-1976, פרצה באזור הנהר אבולה, בצפון קונגו. הם משתייכים למשפחת נגיפי הפילו (Filoviridae, מן המילה הלטינית "פילו" שפירושה "חוט", כי כך נגיפים אלה נראים במיקרוסקופ אלקטרונים)

נגיפי הפילוֹ הם נגיפי RNA בעלי קופסית גלילית. במשפחה שלושה סוגים: הראשון - מרבורג (Orthomarburgvirus), שבו מין אחד, הקרוי על שם העיר בגרמניה שבה התגלה לראשונה. יש למין זה שני זנים - נגיף מרבורג ונגיף ראוון; השני - קוואבה (Cuevavirus) ובו מין אחד, נגיף הללוביו (C. lloviuense)

בסוג השלישי - אבולה (Orthoebolavirus), מוכרים כיום שישה מינים, שגם הם קרויים על פי המקום שבו נמצאו לראשונה: זאיר (O. zairense), סודן (O. sudanense), בונדיבוגיו (O. bundibugyoense), טאי פורסט (O. taiense), רֵסטון (O. restonense - בווירג'יניה בארצות-הברית), ובומבאלי (בסיירה ליאון - O. bombaliense).
 

הגנום של נגיפי האבולה מכיל שבעה גנים המקודדים באמצעות מנגנוני עריכה גנטית לפחות תשעה חלבונים. שבעה מהם הם חלבונים מבניים הבונים את הנגיף או מסייעים בשכפולו. הגן המקודד לחלבוני המעטפת מייצר גם חלבון סוכרי מסיס (sGP) המופרש בכמויות עצומות לדם. חלבון זה משמש כ"פתיון" מולקולרי הקושר ומנטרל את נוגדני המאכסן, בזמן שחלבונים נגיפיים אחרים (כמו VP24) משתקים את תגובת האינטרפרון ומובילים להרס עקיף והמוני (אפופטוזיס) של תאי הדם הלבנים.

נגיף אבולה במיקרוסקופ אלקטרונים
CDC/Frederick A. Murphy

כאמור, נגיף האבולה בונדיבוגיו נקרא על שם מחוז בונדיבוגיו שבאוגנדה, שם התגלה לראשונה בהתפרצות ב-2007. שיעור התמותה של מין זה הוא בין 30% ל-40% – נמוך יותר משיעורי התמותה של אבולה זאיר (70%-90% תמותה ללא טיפול) ושל אבולה סודן (40%-65% תמותה ללא טיפול), אך גם הוא מסוכן מאוד ומחולל דימומים פנימיים, כשל רב-מערכתי וחום גבוה. 

עד להתפרצות הנוכחית, תועדו שתי התפרצויות בלבד: ההתפרצות ב-2007 במחוז בונדיבוגיו שבמערב אוגנדה (סמוך לגבול קונגו), שנמשכה מספר חודשים, ובמהלכה דווחו 131 חולים ו-42 מהם מתו. ב-2012 החלה ההתפרצות השנייה בקונגו ובה דווחו 59 מקרים (מתוכם 38 אומתו במעבדה) ו-34 מהם מתו.

ההתפרצות הנוכחית החלה בסוף אפריל 2026, המקרה הראשון שזוהה בדיעבד היה עובד בריאות שחלה ב-24 באפריל בעיר בוניה (Bunia) ומת. גופתו הועברה לעיירת הכרייה הצפופה מונגבוואלו (Mongbwalu), ושם ככל הנראה החלה שרשרת הדבקה רחבה. לקח למעבדות כשבועיים לזהות שמדובר בנגיפי אבולה מהמין בונדיבוגיו, לאחר שבדקו תחילה ושללו את אבולה זאיר. ובינתיים בשטח הנגיף התפשט כמעט באין מפריע. 

נכון ל-21 במאי 2026, בקונגו, במחוז איטורי (Ituri) הקרוב לגבול עם אוגנדה, בשלושה מוקדים שונים (מונגבוואלו, רוואמפארה ובוניה), אך גם במחוזות קיוו צפון (North Kivu) וקיוו דרום (South Kivu) דווחו מעל 746 חולים, מתוכם 83 מאומתים מעבדתית. 176 מהם מתו. לפחות ארבעה מהמתים הם עובדי צוות רפואי, מה שמעיד על כשלים קשים באבחון ובהתמגנות בבתי החולים המקומיים. תנועה רבה של האוכלוסייה (בשל מכרות הזהב באזור), וחוסר יציבות ביטחונית (פעילות של קבוצות חמושות), מקשים מאוד על צוותי הרפואה לאתר מגעים של החולים (Contact tracing), ורק כ-20 אחוזים מהם נמצאים במעקב. יש גם שמועות על גניבת גופה של חולה שמת, ובריחת ששה חולים מבידוד, שלא אושרו עדיין על-ידי גופים רשמיים. 

ההתפרצות חצתה את הגבול לאוגנדה, וב-23 במאי 2026 היו מאושפזים בקמפלה הבירה חמישה חולים שהגיעו מקונגו, עדיין אין דיווחים על הדבקות בתוך אוגנדה. 

רופא אמריקאי שחלה ב-11 במאי בקונגו הוטס בצורה בטוחה לברלין שבגרמניה עם משפחתו. הוא מאושפז שם ומשפחתו נמצאת בבידוד.  

ארגון הבריאות העולמי הבהיר כי לא מדובר כרגע ב"מצב חירום פנדמי" (כמו קורונה) ואינו ממליץ על סגירת גבולות, אך קרא לכל המדינות הגובלות בקונגו ואוגנדה להעלות מיד את רמת הכוננות, להכשיר צוותים ולתגבר את הניטור בנקודות המעבר.

בניגוד לנגיפי אבולה זאיר - שנגדם יש חיסון יעיל (Ervebo) ונגיפי אבולה סודן (שנגדם יש שלושה חיסונים שונים שעדיין לא נבדקה יעילותם), לאבולה בונדיבוגיו אין כלל חיסון. ההתמודדות עם מחלה כוללת בידוד החולים והמגעים שלהם, וטיפול תומך בתסמינים. 

אמשיך לעקוב בעניין. 

הפוסט יתעדכן בהתאם לדיווחים והתפתחויות.  עדכון אחרון, ב-24 במאי. 


מקורות וקריאה נוספת

על ההתפרצות באתר ארגון הבריאות העולמי (WHO) - מה-17 במאי 2026

על ההתפרצות באתר המרכז האירופי למניעת מחלות (ECDC) - עדכון אחרון מה-22 במאי 2026

על ההתפרצות באתר המרכז לבקרת מחלות (CDC) בארצות הברית - מה-19 במאי 2026

עדכון ארגון הבריאות העולמי (WHO) מ-21 במאי 2026

הודעת משרד הבריאות הגרמני וביה"ח Charite מ-22 במאי 2026

עדכון מצב - ה-CDC האמריקאי מ-23 במאי 2026

התפרצות קטלנית של נגיף ההאנטה - עם אורן אוסטר

 

אחד עשר אנשים שהיו על ספינת טיולים חלו במחלה נגיפית. שלושה מהם מתו, ואחד מאושפז בטיפול נמרץ. מהו נגיף ההאנטה, מהי המחלה שהוא גורם, ומדוע לא סביר שזו תחילתה של מגיפה עולמית חדשה?

אחד עשר נוסעים שהיו על ספינת הטיולים ההולנדית "MV Hondius" חלו במחלה הנגרמת על ידי נגיף ההאנטה. שלושה מהם מתו, ואחד במצב קשה ומאושפז במחלקת טיפול נמרץ. מצבם של החולים האחרים מוגדר יציב, והם נמצאים בתנאי בידוד במדינות שונות [1, 2]. הספינה עגנה בטנריף שבאיים הקנריים, ושאר הנוסעים נמצאים בדרכם חזרה למדינותיהם להמשך בידוד, לאחר שלא הורשו לרדת מהספינה מאז שהחלה חקירת ההתפרצות.

התפרצות זו מקבלת בימים אלו כותרות ברחבי העולם –  ובכתבה נסביר מהו נגיף ההאנטה, מהם הסיכויים שיתגלו מקרים נוספים, ומהו הסיכון למגיפה עולמית חדשה (כאמור, מדובר בתרחיש שאינו סביר).

מהי מחלת ההאנטה?

נגיפי האנטה הם נגיפי RNA ממשפחת ה־Hantaviridae. באופן טבעי נגיפים אלו נמצאים במכרסמים, והעברה לאדם מתרחשת לרוב בעקבות חשיפה להפרשותיהם – שתן, צואה או רוק – למשל בעקבות נשיכה או שאיפת חלקיקים מזוהמים מתוך ההפרשות. לכל זן של הנגיף יש בדרך כלל מכרסם מאכסן אופייני ואזור תפוצה מוגדר [3]. עשרות זנים של נגיפי האנטה מוכרים למדע – לא כולם מסוגלים לגרום למחלה באדם, ורק אחד מהם מסוגל לעבור מאדם לאדם [3]. על פי הערכות ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה נדבקים במחלת האנטה בין 10,000 ל־100,000 בני אדם ברחבי העולם [4].

לאחר תקופת דגירה שנמשכת בין שבוע לשמונה שבועות (בדרך כלל 2–4 שבועות), נגיפי ההאנטה עלולים לגרום לשתי תסמונות עיקריות: פגיעה בריאות, הנפוצה באמריקות, או תסמונת דימומית עם פגיעה בכליות, הנפוצה באירופה ובאסיה [1].  התסמונת הריאתית היא החמורה יותר, עם שיעורי תמותה גבוהים של עד 50% [1]. המחלה מתחילה לרוב בתסמינים כלליים כגון חום, כאבי שרירים ותסמינים במערכת העיכול, אך עלולה להידרדר במהירות למצוקה נשימתית חריפה ולכשל של מערכות הגוף. כיום אין למחלה טיפול ייעודי או חיסון מאושר, ולחולים ניתן בעיקר טיפול תומך אינטנסיבי, למשל תמיכה נשימתית [5] .

ההתפרצות הנוכחית על ספינת הטיולים

ב־2 במאי 2026 דווח לארגון הבריאות העולמי על מקבץ חריג של אנשים בספינה הסובלים ממחלה נשימתית חמורה. בספינה היו באותה עת 147 נוסעים ואנשי צוות מ־23 מדינות.

החולה הראשון היה גבר בן כ־70, שפיתח תסמינים ב־6 באפריל בעודו על הספינה, ומת ממחלתו כמה ימים לאחר מכן. הוא עלה לספינה ב־1 באפריל, באושואיה שבארגנטינה, לאחר שהוא ואשתו בילו בטיול צפרות בדרום אמריקה במשך כמה חודשים. רעייתו חלתה בהמשך ומתה אף היא. נוסעת נוספת מתה, ונוסע אחר מאושפז כעת בטיפול נמרץ. שאר הנוסעים נמצאים בבידוד.

נציין שהיה גם חשד שדיילת אוויר נדבקה מחולה שהוטסה לטיפול רפואי, אך בדיקת מעבדה שללה חשד זה. נכון לעדכון האחרון שמסר הארגון האירופאי לבקרת מחלות (ECDC, 12.5.25), דווחו בסך הכל אחד עשר חולים, מהם מתו שלושה. תשעה מן המקרים אומתו בבדיקת מעבדה [2].

גורמי הבריאות משערים שמקרה ההדבקה הראשון אירע מחוץ לספינה, בטיול הצפרות – ככל הנראה לאחר חשיפה למכרסמים נגועים. עם זאת, העובדה שנדבקו כמה אנשים שהיו קרובים זה לזה על הספינה (למשל החולה הראשון ואשתו), מקום שבו לא סביר שהייתה אוכלוסייה של מכרסמים מהמינים הנושאים את הנגיף, מעלה חשד להדבקה בין בני אדם – תופעה נדירה מאוד, שתועדה בעבר בעיקר בזן האנדים של הנגיף (Orthohantavirus andesense; Andes). ריצוף החומר התורשתי של הנגיף הראה כי אכן  זהו הזן שנמצא בכל החולים המאומתים [1].

האם יש סיבה לדאגה?

ארגון הבריאות העולמי מעריך כי חלק מנוסעי הספינה נמצאים בסיכון ממשי להידבקות במחלה. לעומת זאת, הסיכון לאוכלוסייה העולמית נמוך, גם במקומות שאליהם הגיעו נוסעים מהספינה, והארגון אינו ממליץ על הגבלות כלשהן מעבר לאלו שכבר יושמו – שמירת הספינה בהסגר ובידוד החולים. ככל שידוע לנו ממקרי הדבקה בעבר, הדבקה מאדם לאדם בנגיף האנטה מזן האנדים דורשת לרוב מגע קרוב עם אדם שחווה תסמינים אופייניים, כך שלא צפויה הדבקה המונית במחלה [1]. זאת בשונה ממחלת הקורונה (COVID-19) למשל, אשר מועברת בקלות מאדם לאדם דרך האוויר, ומדבקת גם זמן מה לפני הופעת התסמינים, כשאדם נראה בריא לכאורה.

נדגיש כי נגיף ההאנטה מההתפרצות על הספינה לא הגיע לישראל. בתקשורת תואר לאחרונה [6] מקרה שאירע לפני כמה חודשים, של אדם שנדבק בנגיף ההאנטה במזרח אירופה ושב לישראל. כאמור, מקרה זה אינו אקטואלי, ומדובר בהדבקה בזן הנגיף הנפוץ באירופה, שאינו מדבק מאדם לאדם. בעבר דווחו מקרים נוספים של ישראלים שנדבקו בנגיף ההאנטה בחו"ל, למשל מקרה מ־2014, שבו חוקרת מכרסמים נדבקה בנגיף האנטה בפינלנד ונפטרה מהמחלה [7].

לסיכום, מדובר בהתפרצות יוצאת דופן של מחלה לא שכיחה אך קטלנית, בתנאים שאינם אופייניים לה. אף שהסיכון העולמי נמוך, האירוע מעורר עניין רב בקהילה המדעית, בעיקר בשל ההתרחשות הנדירה של הדבקה בין בני אדם. נמשיך לעקוב אחר ההתפרצות, וכמובן נעדכן אם יהיו התפתחויות משמעותיות.

מקורות 

1. עידכוני אירגון הבריאות העולמי WHO על התפרצות ההאנטה
2. עידכוני המרכז האירופי למניעת וניטור מחלות ECDC
3. מאמר סקירה על נגיפי האנטה
4. מידע על נגיף ההאנטה מאתר ארגון הבריאות העולמי
5. תסמיני המחלה
6. מקרה הדבקה בישראל - ממעריב
7. חוקרת ישראלית שנדבקה בנגיף

תודה לאירית מילר, מיה סער, גילי צוקרמן רייכמן, גיו בן-שם  ואסטרינה טרכטנברג, מ"מדע גדול בקטנה"   על הארותיהם והערותיהם

עריכה: סמדר רבן

פורסם בדף הפייסבוק ואתר האינטרנט של "מדע גדול בקטנה" - מאי 2026 - גם באנגלית. 

התפרצות חריגה של נגיפי הנטה בספינת טיולים הולנדית.

 

בספינת התיירים ההולנדית "MV Hondius" חלו שבעה אנשים במחלה הנגרמת על־ידי נגיפי ההנטה. שלושה מהם מתו, אחד במצב קריטי ושלושה במצב קל יחסית. הספינה מצויה בהסגר מול חופי כף ורדה, והנוסעים אינם מורשים לרדת ממנה. האם יופיעו מקרים נוספים?

ספינת הטיולים ההולנדית "MV Hondius"
צילום: Fdesroches, Wikimedia Commons

נגיפי ההנטה הם נגיפי RNA חד־גדילי, שלילי, עטופים, השייכים למשפחת Hantaviridae. הגנום שלהם, שאורכו כ־11,000–13,000 נוקלאוטידים, מחולק לשלושה מקטעים (S, M ו־L), המקודדים לחלבון הנוקלאוקפסיד, לגליקופרוטאינים של המעטפת ולאנזים הפולימרז הנגיפי, האחראי לשכפול ה־RNA בתא המודבק.

הנגיפים מועברים בדרך כלל מבעלי חיים לבני אדם. המאגר הטבעי שלהם הוא מכרסמים, והדבקה מתרחשת לרוב בעקבות חשיפה להפרשותיהם – שתן, צואה או רוק – או דרך שאיפת חלקיקים מזוהמים. לכל זן של הנגיף יש בדרך כלל מאכסן מכרסם אופייני ואזור תפוצה מוגדר.

לאחר תקופת דגירה של כשבוע עד שמונה שבועות (ובדרך כלל 2–4 שבועות), נגיפי ההנטה עלולים לגרום לשתי תסמונות עיקריות: תסמונת ריאתית, הנפוצה באמריקות או תסמונת דימומית עם פגיעה כלייתית, הנפוצה באירופה ובאסיה.

הצורה הריאתית היא החמורה יותר, עם שיעורי תמותה שיכולים להגיע עד כ־50% באמריקות. המחלה מתחילה לרוב בתסמינים כלליים כגון חום, כאבי שרירים ותסמינים במערכת העיכול, אך עלולה להידרדר במהירות למצוקה נשימתית חריפה, שוק וכשל מערכתי. אין כיום טיפול ספציפי או חיסון מאושר, והטיפול מבוסס בעיקר על תמיכה רפואית אינטנסיבית.

ב־2 במאי 2026 דווח ל־World Health Organization על מקבץ חריג של מחלה נשימתית חמורה על סיפון הספינה, הנושאת 147 נוסעים ואנשי צוות (88 נוסעים ו־59 אנשי צוות, מ־23 מדינות).

הספינה יצאה מאושואיה שבארגנטינה ב־1 באפריל, והפליגה דרך אזורים מרוחקים מגוונים, בהם אנטארקטיקה, דרום ג'ורג'יה, טריסטן דה קוניה וסנט הלנה.

נכון ל־4 במאי, זוהו 7 מקרים: שני  מקרים מאומתים של נגיף ההנטה, 5 מקרים חשודים. שלושה מקרי מוות, חולה אחד במצב קריטי ושלושה חולים עם תסמינים קלים.

המחלה החלה אצל כל החולים בתסמינים דומים: חום, ותסמינים במערכת העיכול. בהמשך התפתחה המחלה אצל חלקם לדלקת ריאות עם מצוקה נשימתית חריפה.

המקרה הראשון הופיע ב־6 באפריל – גבר שפיתח תסמינים ונפטר תוך ימים ספורים. המקרה השני, אישה שהייתה במגע קרוב עמו, חלתה בהמשך ונפטרה לאחר הידרדרות מהירה; אצלה אושרה הדבקה מעבדתית בדרום אפריקה. מקרה נוסף אובחן ואושפז במצב קריטי בטיפול נמרץ, וגם אצלו אושרה הדבקה בנגיף. אישה נוספת נפטרה לאחר דלקת ריאות קשה. שלושה מקרים נוספים, עם חום גבוה ו/או תסמינים במערכת העיכול, נותרו על הספינה בבידוד.המקרה האחרון החל ב־28 באפריל, ומאז לא דווח על מקרים חדשים.

רוב מקרי ההנטה מתרחשים באזורים כפריים, בעקבות חשיפה ישירה למכרסמים. כאן מדובר בספינה, מבודדת יחסית וללא חשיפה ברורה למקור הדבקה טיפוסי.

סביר להניח שההדבקה הראשונית התרחשה לפני העלייה לספינה, ייתכן בדרום אמריקה. עם זאת, העובדה שקיים קשר בין חלק מהמקרים (למשל בין שני המקרים הראשונים) מעלה אפשרות של הדבקה בין בני אדם – תופעה נדירה מאוד, שתועדה בעבר בעיקר בזן Andes של הנגיף. הריצוף של החומר התורשתי של הנגיף אכן הראה שמדובר בזן הזה.

הנוסעים ואנשי הצוות הונחו להישאר בתאים, לשמור על ריחוק פיזי ולהקפיד על היגיינה. המעקב הרפואי נמשך.

אם לא יתגלו מקרים חדשים, ניתן להעריך כי המעקב וההגבלות יימשכו עד סוף תקופת הדגירה המרבית – כלומר עד כשמונה שבועות מהמקרה האחרון. נכון לעכשיו עד סוף יוני.

ארגון הבריאות העולמי  מעריך כי הסיכון לאוכלוסייה העולמית נמוך, ואינו ממליץ על הגבלות כלשהן. מעבר להסגר של הספינה. 

לסיכום: מדובר בהתפרצות יוצאת דופן של מחלה נדירה אך קטלנית, בתנאים שאינם אופייניים לה. אף שהסיכון העולמי נמוך, האירוע מעורר עניין רב בקהילה המדעית, בעיקר בשל האפשרות – גם אם נדירה – של הדבקה בין בני אדם.

נמשיך לעקוב.

הדיווח על ההתפרצות באתר ארגון הבריאות העולמי - מאי 2026