חיידקים ונגיפים וגם שאר היצורונים המקיפים אותנו מכל עבר, משפיעים על חיינו מכל מיני כיוונים. בבלוג אספר על אלה המוזכרים מדי פעם בחדשות וגם לחדשות מדעיות הקשורות בהם. כמו כן אשתף אתכם גם בתמונות ודיווחים על יצורים גדולים יותר, שבהם אצפה בטבע. בלוג זה גם יהווה ארכיון לחומרים שכתבתי בעבר ורלוונטיים לנושא.

19.3.25

שוב כלבת בצפון ישראל

 

אף שאינה מחלה מגפתית, כלבת היא אחת המחלות הקשות המועברות מבעלי חיים לאדם. כיצד זה קורה, וכיצד לטפל באדם שנדבק


ב-19 למרץ 2025 דווח על גור כלבים נגוע בכַּלֶּבֶת בקיבוץ מענית שליד חריש. גור זה בא במגע ישיר עם ילדים רבים בקיבוץ (כנראה וגם עם אחרים). יום לפני אותר כלב נגוע בכלבת במושב אביבים. כל מי שהיו בקשר עם הכלבים החולים אמורים להיות מטופלים בסדרת חיסונים, כמפורט בהמשך, כדי למנוע את התפרצות המחלה בהם. ללא טיפול המחלה קטלנית. 

ובדרום - בינתיים רק חשד לכלבת. נקבת קרקל במצב ירוד שנשכה חיילים בבסיס באזור הר חריף, נלכדה והועברה לטיפול בספארי.  

באוקטובר האחרון (2024), גם ביישוב בצפון, חלה רועה צאן כבן 77 בכלבת ומת מהמחלה. הוא ננשך חודש וחצי לפני על ידי כלב רועים בלגי שגידל אצלו, ולא חיסן אותו (דיווח באתר משרד החקלאות). בעשור הראשון למדינה אירעו 23 מקרי מוות של בני אדם מכלבת. מאז מתו מהמחלה ארבעה אנשים נוספים - שלושה ב-1997 ואחד ב-2004.


תן חשוד כחולה בכלבת בעמק בית שאן, ליד טירת צבי -  היה אפטי לגמרי והתקדם לעבר הרכב
של הצלם ללא כל חשש - סימן מחשיד מאד...
צילום: אביחי רן


מחלת הכלבת

כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית וחשוכת מרפא של מערכת העצבים המרכזית, בעיקר במוח, בכל היונקים. התמותה מהמחלה כ-100%, כי לאחר שמופיעים סימני המחלה אין שום דרך להתגבר עליה. לרוב, נשיכה או שריטה מבעל חיים נגוע בכלבת מעבירה את הנגיף הגורם למחלה, אך יש גם דרכים נוספות. מרגע חדירת הנגיף לגוף ועד הגעתו למערכת העצבים המרכזית - שפגיעתו בה היא הגורמת לתסמינים - עשוי לחלוף זמן ארוך למדי. בזמן זה שילוב של הזרקת נוגדנים כנגד הנגיף (חיסון סביל) וחיסון פעיל מונע את התפתחות המחלה.
נכון - אין מדובר במחלה מגפתית, וכשהיא מתרחשת מדובר במקרים בודדים פה ושם, אך זו אחת המחלות המפחידות שמלוות אותנו ואת בעלי החיים שסביבנו, משחר ההיסטוריה.


נגיף הכלבת

נגיפי כלבת בצילום מיקרוסקופ אלקטרונים
צילום: CDC/ Dr. Fred. A. Murphy

נגיף הכלבת, Rabies virus, הוא נגיף RNA שלילי (שבו המידע הגנטי ליצור חלבוני הנגיף מקודד על-ידי הגדיל המשלים), המשתייך לסוג Lyssavirus ממשפחת ה-Rhabdoviridae. לסוג משתייכים, מלבד נגיף הכלבת, גם 13 נגיפים נוספים, כולם מדביקים ומתרבים בתאים של יונקים. מדובר בנגיף עטוף ודמוי קליע, שממדיו 180x75 ננומטר. המעטפת (שמקורה בתא המאכסן) מכילה זיזים חלבוניים של הנגיף. הקופסית החלבונית של הנגיף (הוויריון) מכילה מלבד ה-RNA הנגיפי גם את האנזים לשכפול ותעתוק ה-RNA. טווח המאכסנים של הנגיף רחב וכולל את מרבית היונקים. בבעלי החיים המודבקים הנגיף מתרבה בתאי שריר, בתאי אפיתל (התאים המצפים חללים פנימיים בגוף היונקים), ברקמות חיבור ובתאים במערכת העצבים. הנגיף נמצא ברוק, בשתן, בחלב ובלימפה, וכנראה שגם בנוזלי גוף נוספים. במאכסנים אחדים, כולל האדם, הנגיף אינו נמצא בדם החולה. ברוב המאכסנים הנגיף קטלני. יוצאים מן הכלל הם מינים מסוימים של עטלפים שנושאים ומפיצים את הנגיף, חלקם ללא כל סימני מחלה.

שמות המחלה והנגיף
כַּלֶּבֶת - מרבית המקרים של כלבת קשורים לכלבים וקרוביהם ממשפחת הכלביים - ומכאן שם המחלה. השם האנגלי Rabies מקורו במלה הלטינית rabere שמשמעותה זועף, משתולל. מקורה של המילה הלטינית הוא כנראה במלה rabhas בשפת הסנקריסט שמשמעותה לנהוג באלימות. מכאן גם שם משפחת הנגיפים בה נכלל גורם המחלה - Rhabdoviridae. ביוונית נקראת המחלה Lyssa או Lytta, שמשמעותן ביוונית טירוף או השתוללות. מכאן גם שם הסוג בו נכלל הנגיף - Lyssavirus.
המחלה בבני אדם נקראה גם hydrophobia - פחד ממים - אחד התסמינים האופייניים לחולים במחלה.

התפתחות המחלה
לאחר ההדבקה בנגיפים דרך פציעה כלשהי - וכנראה שאף דרך מערכת הנשימה - ולאחר מחזור התרבות ראשון בתאי האפיתל או בתאי שריר הסמוכים למקום ההדבקה, מגיעים הנגיפים למערכת העצבים ההיקפית ולמבנים נוספים בגוף (כולל בלוטות ההפרשה השונות). ממערכת העצבים ההיקפית הם "מתקדמים" לכיוון מערכת העצבים המרכזית וכשהם מגיעים אליה מתחילים להופיע סימני המחלה. באדם מדובר לרוב בתקופה שבין עשרה ימים לשנה. הזמן משתנה בהתאם למרחק בין אזור הכניסה של הנגיף ובין המוח (נשיכה בפנים לעומת נשיכה ברגל, למשל), בכמות הנגיפים התחילית ובגורמים נוספים. מוכּר גם מקרה קיצוני אחד של נערה שחלתה שמונה שנים לאחר שננשכה. הסימנים ההתחלתיים אינם ייחודיים, ודומים למחלות נוירולוגיות אחרות: עליית טמפרטורה, כאבי ראש, סחרחורות, בחילות והקאות. בעל החיים נהיה תוקפני, ולפעמים להפך - שקט מדי, פוחד ממים, ריר קצפי מופרש מפיו, מתגלים קשיי בליעה ומתחילות עוויתות. בהמשך מתפתח שיתוק שמוביל למוות. לרוב בעל החיים מת לאחר כ-10 ימים מהופעת סימני המחלה.

ברחבי העולם מדווחים על עשרות אלפי מקרים בשנה של בני אדם שמתים מהמחלה ומיליונים מקבלים טיפול לאחר מגע או חשד למגע עם בעל חיים נגוע במחלה. אין הדבקה טבעית בין אדם לאדם (אף שתיאורטית זה אפשרי). עד כה תועדו חמישה מקרי מוות של מושתלים שחלו במחלה ונפטרו ממנה: בארבעה מהם הושתלה קרנית של תורמים שמתו ממחלה נוירולוגית לא מזוהה (ולא אובחנו כחולי כלבת). החמישי עבר השתלת כליה כשנתיים לפני מותו, ובדיעבד התברר שהתורם ננשך על-ידי דביבון חולה כלבת מספר חודשים לפני מותו. שלושה מושתלים נוספים, שקבלו את אבריו (לב כבד והכליה השנייה) של אותו תורם טופלו בהתאם.

בארץ - כלבים משוטטים, זאבים, תנים ושועלים הם המאגר העיקרי של הנגיף. יונקי בר אחרים כדביבונים, גיריות, בואשים, קויוטים ועטלפים הם מאגר לנגיפים בארצות אחרות.

המחלה בהיסטוריה
הכלבת מוזכרת לראשונה בכתובים לפני כ-4000 שנה בחוקי אשנונה (Eshnunna - ממלכה עצמאית בתקופה השומרית). שם מפורט הקנס הכספי שבעליו של כלב משוגע צריך לשלם למשפחות האנשים שאותם נשך ושעקב כך מתו: 40 שקלי כסף לאדם חופשי ו-15 שקלי כסף לעבד.

במיתולוגיה היוונית "מונו" שני אלים כאחראים על המחלה - אריסאוס (בנו של אפולו) למניעתה, וארטמיס לריפויה.

הומרוס השווה באיליאדה את הֶקטור לכלב זועם והזכיר שם את סיריוס, כוכב הכלב, שלו יש השפעה קטלנית על בני האדם. הפילוסוף היווני דמוקריטוס הזכיר אותה בכתביו (420 לפנה"ס) כמחלה של כלבים, ואילו אריסטו כתב על כלבים שסובלים משיגעון, הגורם להם לזעוף, ושכל חיה שנשכו חלתה.

במאה הראשונה לספירה תאר קרדנוס הרומאי (Cardanus) את הריר שבפיו של כלב חולה כ-virus (רעל בלטינית; הוא לא ידע עד כמה "צדק"). בן זמנו, הפילוסוף וחוקר הטבע גאיוס פליניוס השני, תיאר את גורם המחלה כ"תולעת מהלשון".

הרופא והאנציקלופדיסט הרומאי צלזוס (Celsus, 25 לפנה"ס עד 50 לספירה) היה הראשון שחקר את המחלה והגיע למסקנה שדי בריר של הכלב החולה כדי לגרום לה. הוא זה שהציע לנקות את הפצע היטב ואף לצרוב אותו - הטיפול שנשאר במשך כ-1800 שנה אחריו (ולרוב לא עזר).

התפרצויות רבות של כלבת תוארו באלפיים השנים האחרונות, בעיקר ברחבי אירופה ואסיה המערבית. התיאור הראשון של כלבת בעולם החדש היה בתקופת הפלישה הספרדית (~1500) - אז תיאר אחד הבישופים הספרדים חיות קטנות (כנראה ערפדים - עטלפים מוצצי דם) הנושכות את החיילים באצבעותיהם כשהם ישנים וגורמות למותם. מאז היו דיווחים רבים נוספים. ב-1789 תועד בורסקאי מניו-יורק שפשט עור של פרה נגועה שחלה ומת מהמחלה.

בתחילת המאה ה-18 החלו להופיע במרכז אירופה ובבלקן הסיפורים והאגדות על הערפדים מוצצי הדם. על בסיס האגדות האלה נבנתה הדמות הבדיונית דרקולה, שבדיעבד הותאמה לה גם הדמות ההיסטורית (ולאד המשפד). יש הסוברים שלתסמינים של הכלבת (ההזיות והפחד מהמים ומהאור) ודרכי העברתה  - הנשיכות - בעיקר על ידי זאבים, שהיו אז יותר נפוצים מהיום. יש חלק נכבד בהתפתחות אגדות אלה.

מחקר ממשי על מחלת הכלבת החל בתחילת המאה ה-19. ב-1804 פרסם החוקר הגרמני ג'ורג זינקה (Zinke) את מחקריו על המחלה בספרון, ובעקבותיו הלכו גם חוקרים נוספים.

פריצת הדרך המשמעותית בטיפול בכלבת היתה ב-1881 במחקרם המשותף של אמיל רו (Roux) ולואי פסטר (Pasteur). במחקר זה הם פיתחו חיסון נגד כלבת על-ידי ייבוש מוחות שדרה של ארנבות חולות, הזרקתם לכלבים והדבקתם המכוונת במחלה. הודות להזרקה היו הכלבים מחוסנים בפניה. מחקרם של רו ופסטר הגיע לשיאו ב-6 ביולי 1885, כאשר הגיע אליהם ג'וזף מייסטר (Joseph Meister), ילד בן 9 שננשך על-ידי כלב חולה. פסטר הזריק לו את החיסון שפיתח - 13 זריקות במרווחי זמן ביניהן, והילד ניצל. שלושה חודשים אחר-כך חוסן גם ז'אן-בפטיסט ז'ופיל (Jupille) בן ה-15 שניצל גם הוא. החיסון פתח עידן חדש ביחסי בני האדם עם המחלה הנוראית הזו.

ב-1953 התגלה לראשונה שעטלפים יכולים להיות נשאים של הנגיף. בהמשך הסתבר ששהייה במערות שבהן יש עומס כבד של הפרשות עטלפים יכולה גם היא לגרום להופעת המחלה, אף ללא מגע פיזי עם העטלפים.

אבחון המחלה :
אפשר לזהות בבירור שמדובר במחלת הכלבת, אם בניתוח שלאחר המוות מוצאים ברקמת המוח את גופיפי נֵגרי (Negri bodies, על שם החוקר שגילה אותם, Adelchi Negri). גופיפים אלה הם למעשה צברים של הנגיפים בציטופלזמה של התאים, והם נצפים בכ-80% מהמקרים.


צביעה והתבוננות במיקרוסקופ בחתך במוח של חולה כלבת.
הנקודות השחורות הן גופיפי נגרי. מקור: CDC/Dr. Daniel P. Perl

אפשרות אחרת, כשבעל החיים עדיין חי, היא הזרקת הרוק שלו למוח של עכברים. אם זו כלבת, מתפתחים בהם בתוך ימים ספורים שיתוק בגפיים, דלקת מוח ומוות.

אפשרות נוספת היא הדבקה של תרביות תאים, שמאפשרות התרבות של נגיפי כלבת, בנוזלי גוף של החיה החשודה ולאחר זמן זיהוי הנגיף על-ידי נוגדנים יחודיים.

האם אפשר לרפא חולי כלבת?  - פרוטוקול מילווקי

כאמור, מדובר במחלה קטלנית וחשוכת מרפא, והטיפול בחולה מתמקד בעיקר בהקלת הסבל. עם זאת, היו מספר מקרים חריגים: באוקטובר 2004, כחודש לאחר שעטלף נשך אותה באצבעה, החלה הנערה בת ה-15 ג'ינה גיז (Jeanna Giese) לגלות סימנים של כלבת. רק חמישה ימים לאחר התפתחות הסימנים היא הובהלה לבית החולים לילדים של מילווקי. שם החליטו הרופאים, בראשות ד"ר רודני ווילובי (Willoughby) לנסות ולהצילה על-ידי הרדמתה לתקופה ממושכת ומתן קוקטייל של תרופות אנטי נגיפיות. הרעיון של ההרדמה התבסס על המחשבה שהנגיף גורם בעיקר לשיבוש הפעילות של המוח, ומה שלמעשה הורג את החולה הן הפקודות השגויות של המוח שמשבשות את פעילותם של איברים חיוניים אחרים. עצירת הפעילות של המוח בשל ההרדמה עשויה למנוע מקצת מהנזקים ולמערכת החיסון יהיה עוד זמן להתמודד עם הנגיף.

הטיפול החריג אכן הצליח, ולאחר 76 ימי אשפוז שוחררה ג'ינה מבית החולים בחיים ובמצב סביר, אך עם נזקים נוירולוגיים. לאחר כשנה של טיפולים משקמים מאומצים היא התגברה על מרבית הנזקים.

הטיפול החריג, שכונה מאז "הפרוטוקול של מילווקי" (Milwaukee protocol) הצליח להציל מאז עוד חמישה חולי כלבת, אך נכשל ב-35 חולים נוספים. אמנם קיים סיכוי קטן להחלים באמצעותו, אך הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם המחלה היא לחסן לפני הופעת התסמינים.

 חיסונים המונעים את מחלת הכלבת בבני אדם
בדיעבד אנחנו יודעים היום, שהחיסון שפסטר ורו יצרו היה בעצם חיסון בנגיפים מוחלשים (הנגיפים עוד לא היו מוכרים בתקופתם). הנגיפים הוחלשו בגלל ייבוש, במשך 10-5 ימים, של מוח השדרה המכיל אותם. החיסון הוזרק ב-13 מנות במרווחי זמן קבועים. הדורות הבאים של החיסונים היו נגיפים לא פעילים (inactivated) המכונים גם "מומתים" (killed). אי הפעילות הושגה באמצעות טיפול בנגיפים שבודדו ממוחות של חיות שמתו מהמחלה, בקרינת UV או בחומרים כימיים, כגון פֶנול. לחיסונים אלה היתה תופעת לוואי, לרוב קטלנית: פגיעה במיילין (demyelination) של מערכת העצבים, שהתרחשה במחוסן אחד מתוך 3000. במדינות המתפתחות עדיין משתמשים בחיסונים אלה, אך יעילותם פחותה מהחיסונים המודרניים.

לואי פסטר מחסן אדם שננשך על-ידי כלב חולה כלבת.
בצד ממתינה ילדה שננשכה לתורה.
מקור: Iconographic Collections

ארבעה תרכיבי חיסון עיקריים ניתנים היום לבני אדם שבאו במגע "בעייתי" עם חיות נגועות או חשודות כנגועות בכלבת, בצפון אמריקה ובאירופה וכן בישראל. התרכיבים כוללים נגיפים מומתים שנקצרים מתרביות מודבקות של תאי אדם (Human diploid cell vaccines - HDCV), תאי גונון ירוק (PVRV - Purified Vero Rabies Vaccine), תאי עובר תרנגולת (Rabipur) או תאי עובר של ברווז (Purified duck embryo vaccine). לתרכיבים אלה הרבה פחות תופעות לוואי מהתרכיבים המבוססים על מוחות, אך מחירם היקר יחסית של החיסונים מתרבית מונע את השימוש בהם במדינות המתפתחות.

וטרינרים, עובדי מעבדה ועובדים אחרים הנמצאים בסיכון למגע עם חיות חולות מקבלים חיסון מונע ראשוני הכולל שלוש מנות של HDCV בהפרשים של שבוע ושלושה או ארבעה שבועות מהחיסון הראשון, ולאחר מכן מחדשים את החיסון אחת לשנתיים.

כדי למנוע כלבת למי שנחשף לנגיף, יש להזריק לאדם נוגדנים (שהופקו מדמם של אנשים שחוסנו בחיסון פעיל - Human Rabies Immune Globulin - חיסון סביל) כנגד הנגיף עד עשרה ימים מהחשיפה. בנוסף, משתמשים בחיסון פעיל (נגיף מומת או מהונדס). שניתן. לאחר נשיכה או שריטה על ידי בעל חיים החשוד כנגוע, מחטאים את הפצע, מוזרקים הנוגדנים כנגד הנגיף וניתנת סדרת זריקות של החיסון הפעיל. בישראל משתמשים ב-Rabipur המחולק לחמש מנות שניתנות ביום התחלת הטיפול (עם הנוגדנים), 3, 7, 14 ו-28 ימים אחר כך. מתן החיסונים בזמן, לפני הופעת התסמינים, מונע את המחלה – ולכן יש לפנות מיד ללשכת הבריאות הקרובה במידה וננשכתם על ידי בעל חיים, ולהעריך את הצורך בביצוע החיסונים. החיסון הפעיל ניתן גם כטיפול מונע לאוכלוסיות בסיכון, וטרינרים, חוקרי חיות בר ומטיילים למדינות בהן הכלבת נפוצה. הוא אינו נותן הגנה מהמחלה, אך מאפשר לקבל טיפול קל יותר במקרה של חשיפה וככל הנראה מגדיל את משך הזמן מרגע החשיפה שבו חובה להתחיל בטיפול.

חיסון חיות הבר
אמצעי נוסף, שאף עזר להכחיד את המחלה מאזורים מסוימים ומבודדים יחסית, הוא נגיף Vaccinia (הנגיף שאתו חיסנו כנגד מחלת האבעבועות השחורות) מהונדס, שבמעטפת החיצונית שלו מבוטא אחד החלבונים של נגיף הכלבת (V-RG: vaccinia rabies glycoprotein). נגיף מהונדס זה נמצא בשימוש מ-1983 והוא ניתן בהאכלה (חיסון חי פומי). אפשר לפזר בשטחים נרחבים, מרכבים וכלי טיס, פיתיונות המכילים אותו בכמוסת זכוכית, (ראשי תרנגולות או "עוגיות בונזו" או כל מאכל אחר...) וכך לחסן את מרבית אוכלוסיית חיות הבר. כמוסת הזכוכית מתנפצת בפה, ודרך הפצעים חודר הנגיף של החיסון למערכות הדם והעצבים.

במדינת ישראל אכן משתמשים בשיטה זו, אך יעילותה חלקית בלבד מאחר שהמדינות השכנות אינן פועלות באותה צורה והנגיף ממשיך וחודר לארץ עם חיות נגועות החוצות את הגבול.

חיסון חיות הבית
כלבים, חתולים וחיות בית ומשק אחרות, עשויים להיות "מתווכים" בהעברת המחלה אלינו מחיות בר או מחיות משוטטות נשאיות או נגועות במחלה. לכן יש חשיבות רבה בחיסון אוכלוסיה זו והיא נעשית במדינות רבות ומגובה בחקיקה. את כל הכלבים בארץ חובה לחסן אחת לשנה בתרכיב של נגיפים מומתים - Rabisin (שוקלים חיסון אחת לשנתיים). כמו כן מחסנים בתרכיב גם חלק מהחתולים וחיות בפינות חי וגני חיות.
סיכום
אף שהיקף התחלואה בכלבת קטן יחסית למחלות אחרות זו מחלה קטלנית, שעם מודעות, רצון ומשאבים ניתן לצמצם את התחלואה ממנה במידה ניכרת ואף להיפטר ממנה לחלוטין באזורים שבהם אין עטלפים נשאים (בישראל אין) ואין חדירה של פרטים נגועים ממדינות שכנות.

אז מה צריך לעשות בישראל כדי לצמצם את הנזקים מהמחלה.
  1. להמשיך לחסן את חיות הבר על-ידי פיזור  פתיונות המכילים חיסון נגד המחלה. ולהגביר את הפיזור בגבולותינו הצפוניים, עם ירדן, סוריה ולבנון, שמעבר להם לא מחסנים.
  2. להקפיד ולחסן את חיות המחמד שלנו, בעיקר כלבים.
  3. בכל מקרה של התקלות עם חיית בר, מחמד או משק, שבריאותה והתנהגותה חשודה, יש להימנע ממגע ישיר עם בעל החיים, להתרחק מהמקום ולדווח למוקד רשות בטבע והגנים בטלפון 3639*.
  4. לגשת לאבחון רפואי במקרי נשיכה או שריטה על-ידי בעל חיים. להנחות ילדים ובני נוער לדווח להורים או לגורם רפואי על כל נשיכה או שריטה של בעל חיים, גם אם הוא מוכר להם.

כל עוד המדינות השכנות לנו לא יחסנו את חיות הבר שלהן נגד המחלה, לא נוכל להכחיד אותה. רק לצמצם את נזקיה….

לקריאה נוספת:

דיווח באתר משרד הבריאות על הכלבת במענית - מרץ 2025
ציוץ ב-BSKY - שיר גרנות - מרץ 2025
כתבה ב-YNET - מרץ 2025

כתבה על הקרקלית ב-YNET - מרץ 2025

דיווח באתר משרד הבריאות על הכלבת באביבים - מרץ 2025

דיווח באתר משרד החקלאות - אוקטובר 2024
כתבה ב-YNET - על הרועה שמת מכלבת - נובמבר 2024

על כלבת – באתר המרכז לבקרת מחלות – בארצות הברית

כלבת ללא נשיכה – מוות מכלבת בעקבות תרומת כליה. 


רשומה זו היא עדכון של הרשומה כלבת – לא לכלבים בלבד, של המחבר, מ-2009.

21.2.25

נגיף קורונה חדש מעטלפים, HKU5-CoV-2, שיכול להדביק תאי אדם

 

נגיף קורונה חדש שבודד מעטלף הבית היפני חודר לתאי אדם באמצעות חלבון המעטפת ACE2 - שמאפשר גם את כניסת נגיף הקורונה המוכר לנו.  האם הוא יגרום גם למחלה דומה? 

נגיף הקורונה HKU5-CoV-2 המשתייך לתת-קבוצת נגיפי ה-Merbeco הוא נגיף של עטלפים. נגיף זה יכול להיקשר לחלבון המעטפת ACE2 של תאי אדם, ובאמצעותו לחדור לתאי אדם בתרבית. נשמע לכם מוכר? גם הנגיף SARS-CoV2, הגורם למחלת ה-Covid19, חודר לתאי אדם באמצעות חלבון מעטפת זה. 

עטלפים ידועים כנשאים של נגיפים רבים, שרובם גם לא גורמים אצלם למחלה, וזאת הודות ל"סובלנות יתר" של מערכת החיסון שלהם [1, 2]. במאה הנוכחית בלטו במיוחד שלושת נגיפי הקורונה, נגיף ה-SARS הראשון, שב-2005-2002 גרם לדלקת ריאות קטלנית שכונתה "תסמונת נשימתית חמורה חדה" [3],  נגיף ה-MERS, שב-2012 גרם אף הוא לדלקת ריאות קטלנית בקטר ובערב הסעודית ולכן כונה "נגיף התסמין הנשימתי של המזרח התיכון" [4], וב-2019 הגיח נגיף ה-SARS השני, שזניו המרובים נמצאים איתנו גם היום וגורמים למחלה מרובת תסמינים, ה-Covid19, שלא בהכרח כוללים דלקת ריאות [5]. 

עטלף הבית היפני 
צילום: 
DataBase Center for Life Science (DBCLS)

שלושת נגיפי קורונה אלה הגיעו לבני האדם מהעטלפים דרך בעלי חיים "מתווכים". נגיף ה-SARS הגיע דרך זבד הדקל המסיכתי (masked palm civets - Paguma larvata). נגיף ה-MERS דרך גמלים. לא ברור איזה בעל-חיים העביר לבני האדם את נגיף ה-SARS השני. בעבר חשדו בפנגולינים, אבל שללו זאת. 

זבד הדקל המסיכתי 
צילום: Denise Chan - Wikimedia commons


תהליך ההדבקה של שני נגיפי ה-SARS מתחיל בהצמדותו של הנגיף אל תאי אדם, גם בתרבית וגם בגוף הנדבק. אזור מסויים (RBD) בחלבון הזיזים של הנגיף (המכונה Spike) נצמד לחלבון מעטפת תאי המכונה ACE2 (הידוע גם כאנזים angiotensin-converting enzyme 2) המשמש לו כקולטן. הצמדות זו מתחילה את התהליך בו חודר הנגיף לתאים ומשוכפל בהם. לעומת זאת, בנגיף ה-MERS הקולטן של הנגיף  הוא חלבון המעטפת Dipeptidyl-peptidase-4 המכונה DPP4.  נגיפי קורונה אחרים משתמשים בקולטנים אחרים. 

יש ארבעה סוגים של נגיפי Merbeco והם נחשבים קרובים מאד מבחינה גנטית לנגיפי הקורונה המוכרים לנו. אחד מהם, הנגיף HKU5-CoV התגלה לראשונה ב-2006 בעטלפי הבית היפניים (Pipistrellus abramus)  ואז נמצא שהוא מדביק תאי עטלפים דרך קישור ל-ACE2 העטלפי בלבד.  מצאו עדויות לקיומו גם במינקים - בחוות ייעודיות לגידולם לפרוות. 


קבוצה של חוקרים סיניים בהובלת זנג-לי שי (Shi), מהמעבדות הלאומיות של גוואנגזו, מצאה לאחרונה זן נגיפים שונה של HKU5-CoV, שכונה HKU5-CoV-2. נגיפי הזן החדש מדביקים ביעילות תאי אדם בתרביות שונות (של הערכת העיכול, מערכת הנשימה,  ומערכות נוספות), דרך חלבון המעטפת ACE2 האנושי (משהו שהנגיף המקורי לא מסוגל לעשות), ומתרבים בהם. בהמשך החוקרים אף אפיינו את המוטציות האחראיות להבדל ולבסוף. החוקרים הסינים אף השתמשו במיקרוסקופיה אלקטרונית (Cryo-Electron microscop) והראו שאופי ההצמדות של הנגיף לקולטן התאי שונה מאד בין נגיף ה-Merbeco לנגיף ה-SARS השני [6]. 

החוקרים אינם יודעים (וגם לא ינסו לבדוק) אם הנגיף HKU5-CoV-2 יכול להדביק בני אדם ישירות, ואם יוכל לעבור בין בני אדם. ולכן כרגע אי אפשר לשלול את האפשרות שהנגיף יכול להיות מסוכן לבני אדם, גם אם אין בכך ודאות. 

האם הנגיף יהווה איום כשיגיע בני האדם? ימים יגידו. נמשיך לעקוב בעניין. 

לקריאה נוספת 

[1] על דלקות, נגיפים ועטלפים - שקד אשכנזי - מדע גדול בקטנה - 2018

[2] המעופפים העמידים - יומירן ניסן - מדע גדול בקטנה - 2025

[3] SARS - מחלה חדשה ומאיימת - דרור בר-ניר, בבלוג זה - 2006

[4] נגיף קורונה (MERS-CoV) חדש וקטלני צץ בחצי האי ערב - דרור בר-ניר, בבלוג זה - 2013

[5] הנגיף הטוען לכתר - דרור בר-ניר, בבלוג זה - 2020

[6] המאמר - בכתב העת Cell - מרץ 2025 


8.2.25

שחפת בגן-ילדים ברחובות

 

בתחילת פברואר 2025, דווח על חמישה ילדים שחלו בשחפת בגן ברחובות. כולם נדבקו מעובדת בגן עם שחפת פעילה.  גם הילדים וגם עובדת מקבלים טיפול אנטיביוטי וצפויים להחלים מהמחלה. אין נתונים נוספים  בתקשורת, ואני מעריך שהעובדת המדביקה הייתה נשאית של המחלה (כנראה, מילדותה) והמחלה התפרצה אצלה שוב לאחרונה. 

שחפת נגרמת על-ידי חיידקי Mycobacterium tuberculosis. באתר משרד הבריאות ניתן לראות שבישראל דווחו ב-2023-2021 כ-200 מקרים בשנה. בישראל יש נשאים של החיידק, (שחלו במחלה בילדותם והחלימו ללא טיפול - לא מצאתי נתונים או השערות על מספרם), כ-10% מהם יפתחו מתישהו מחלה פעילה (ואז ידביקו אחרים). שחפת מדבקת דרך דרכי הנשימה, ומספיק חיידק אחד שחודר לדרכי הנשימה כדי לפתח מחלה ו/או נשאות. 

חיידקי Mycobacterium tuberculosis במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור: NIAID

השחפת מוכרת להיסטוריה האנושית לפחות 10,000 שנה. העדויות הקדומות ביותר לקיומה נמצאו בשלדים מהתקופה הנאוליתית ובמומיות חנוטות ממצרים. קיימת מחלה דומה בבקר, וסבורים שהמחלה "קפצה" לאדם לאחר שהחל לביית את הבקר לצורך ייצור חלב.
כל עוד בני האדם חיו בקבוצות קטנות, היו התפרצויות מקומיות של שחפת וכך היא לא היוותה בעיה חמורה. הצפיפות שנוצרה בעקבות מהמהפכה התעשייתית ותהליכי העיור גרמה להתפשטותה, ובמאות ה-17 וה-18 אחד מכל ארבעה אנשים מת ממנה! גם היום אלה נמצאים בסיכון להדבקה בשחפת הם אנשים שחיים בצפיפות במקומות סגורים: בתי מעצר, בתי כלא, מעונות של חסרי בית. 
שחפת באה לידי ביטוי בחלקים שונים בגוף האדם: בָּרֵיאוֹת, בעצמות, במערכת העצבים ובעור. רק במחצית המאה ה-19 נתגלה שמדובר בגורם מחלה אחד ובביטויים שונים של אותה מחלה. ב-1882, זיהה רוברט קוך (Koch) את החיידקים גורמי המחלה, והוכיח שהם הגורמים לה - על גילוי זה הוענק לו פרס נובל לרפואה (1905).

ניתן לבדוק נשאות לשחפת. בשתי בדיקות, בדיקת דם ובדיקת עור, בשתיהן בודקים נוכחות של נוגדנים לאנטיגנים של החיידק. הבדיקה רלוונטית רק למי שלא חוסן בעברו חיסון ה-BCG. 


31.1.25

המולקולות שהקדימו את החיים - בדגימת קרקע במשקל של תפוח שהגיעה מהאסטרואיד בנו

 

דגימה, במשקל של כמה עשרות גרמים בלבד, נאספה ב-21 באוקטובר 2020 מן הקרקע עד עומק של כחצי מטר במכתש Hokioi באסטרואיד בנו (Bennu), ונשלחה מהגשושית אוסיריס-רקס. הדגימות הוחזרו לכדור הארץ באמצעות קפסולה ב-24 בספטמבר 2023. 

תמונה של האסטרואיד המורכבת מ-12 תמונות שצילמה הגשושית אוסיריס-רקס
NASA/Goddard/University of Arizona

כעת פורסם שניתוח הדגימות העלה כי נמצאו בה 14 חומצות אמינו (מתוך העשרים הבונות את החלבונים בכלל היצורים החיים) ועוד כעשרים חומצות אמינו אחרות, שלא מוכרות לנו בהקשר זה. 34 חומצות האמינו נמצאו בתערובת רצמית - המכילה גם חומצות אמינו בצורה שבה הן מופיעות בחלבונים, וגם את "תמונות הראי" שלהן, מה שמעיד על דרך היווצרותן הלא-ביולוגית. 

כמו כן נמצאו חמשת הבסיסים החנקניים המשולבים במולקולות ה-DNA וה-RNA - אלה המולקולות המרכיבות את החומר התורשתי המצוי בכל היצורים הקיימים כיום בעולמנו.

באסטרואיד או במקום שממנו הגיע לא היו חיים, אבל היו תהליכים כימיים שיצרו מולקולות שחיוניות להתפתחות החיים. מולקולות אלה הגיעו לכדור הארץ ולמקומות אחרים במערכת השמש, ואפשרו באחד המקומות האלה את הופעת החיים בדרך שאיננו יודעים עדיין מהי.

המאמר ב-Nature Astronomy
ראיון של מיכאל לוי, סמנכ"ל ניו-מדיה של "מדע גדול בקטנה" בתוכנית "שלושה שיודעים" 


עריכה: גליה הלוי שדה 

פורסם במדברימדע - הקהילה של מדע גדול בקטנה


30.1.25

מאה שנה למרוץ החמלה הגדול

 

בינואר 1925 יצאה משלחת של אנשים רכובים על מזחלות כלבים כדי לנסות ולהציל ילדים שחלו בקרמת 

המרוץ ההיסטורי המתוקשר בערבות השלג של אלסקה נועד להעביר נוגדנים שיצילו ילדים ממוות ממחלת הקרמת (דיפתריה). המרוץ ארך חמישה ימים והוחלפו במהלכו עשרים צוותי מזחלות שכללו אנשים וכלבים. בזכות מאמציהם ניצלו חלק מהילדים החולים.


כל הצוות של ספאלה
מאתר ארגון Noble Paws שעוזר לאנשים עם מוגבלויות לנהוג במזחלות כלבים

לפני מאה שנה, בסוף דצמבר 1924, פרצה מגפה של קרמת (בלועזית דיפתריה – diphtheria) בעיירה נוֹם (Nome) שבאלסקה. קרטיס וולש (Welch), רופא העיירה, שתפעל את בית החולים המקומי יחד עם ארבע אחיות, איבחן את המחלה כקרמת רק ב-24 בינואר 1925, לאחר שכמה ילדים כבר מתו ממנה.

קרמת היא מחלה חיידקית מידבקת מאוד שבזכות החיסון נגדה, כיום כמעט שכחנו ממנה. לאחר ההדבקה מתנחלים חיידקי הקרמת על תאי האפיתל בגרון של המאכסן וגורמים לדלקת גרון – כאב גרון, חום ושיעול, שמתווספים לה קוצר נשימה, הפרשה דמית מהאף, וקרום על הגרון שעלול לחסום את קנה הנשימה. השקדים ובלוטות הלימפה בצוואר מתנפחים. הרעלנים החלבוניים שמפרישים החיידקים גורמים לשיבושים בתאי שריר הלב ותאי מערכת העצבים. השילוב הקטלני של כל אלה גרם לתמותה של ילדים רבים, רובם מתחת לגיל חמש.

מוביל המזחלת לאונרד ספאלה עם שישה כלבים, הכלב טוגו משמאל
 Carrie McLain Museum / AlaskaStock

לפני שנות ה-30 של המאה הקודמת, אז החלו לחסן את כל הילדים ברעלן מנוטרל (טוקסואיד) של חיידקי הקרמת – החיסון שבזכותו המחלה כיום נדירה מאוד – היו מזריקים לחולים נסיוב של סוסים שלהם הוזרק הרעלן קודם לכן. נסיוב הוא נוזל צלול צהבהב המופרד מן הדם ותאי הדם, וכולל חלבונים שונים, ביניהם נוגדנים. הזרקה של הרעלן לסוס גורמת לו לייצר נוגדנים נגד הרעלן. כאשר לוקחים נסיוב שמקורו בסוס ומזריקים אותו לילדים חולים, הנוגדנים שבנסיוב מזהים את הרעלן בגוף החולים ומנטרלים אותו. כך ניצלו חייהם של חלק מהילדים.

בעיירה היו תכשירי נוגדנים בני שש שנים שפג תוקפם. משלוח של נוגדנים חדשים שהוזמנו כמה חודשים קודם לכן בושש להגיע. לכך תרם האקלים הקשוח באלסקה בחודשי החורף: הנמל וכל האזור מסביב היו סגורים עקב קרח. 

וולש שלח מברק בהול לרשויות, וב-28 בינואר יצא משלוח נוסף של תכשירי נוגדנים מבית החולים באנקורייג' ברכבת עד לעיירה ננאנה (Nenana), כ-1350 קילומטר מנום. משם הובל המשלוח במזחלות שלג הנגררות על ידי כלבים, בטמפרטורה הנמוכה מ-40 מעלות מתחת לאפס, תוך כדי שמירה על כך שתכשיר הנוגדנים לא יקפא - וכתוצאה מכך יאבד מיעילותו.

מסלולי מרוץ החמלה ב-1925 (בירוק) וכיום
U.S. Bureau of Land Management, Public Domain

כך החל מרוץ החמלה הגדול (The Great Race of Mercy), או בשמו הנוסף, מרוץ הנסיוב (The Serum Run). מובילי המזחלות והכלבים התחלפו בעשרים תחנות לאורך הדרך. המשלוח הגיעו לנום לאחר חמישה וחצי ימים, ב-2 בפברואר. למרבה הצער, חלק מהכלבים לא שרדו את המסע וחלק מהמובילים סבלו מכוויות קור, אך עם זאת תכשירי הנוגדנים הצליחו להציל חלק ניכר מהילדים. המסע תוקשר לכל אורכו בזמן אמת באמצעי התקשורת של אז, רדיו – שהיה די חדש, ועיתונים. שניים מהכלבים המובילים – טוגו ובלטו – הובלטו בתקשורת, ופסלו של בלטו עומד עד היום בסנטרל פארק בניו יורק.

תמונה וכותרת בעיתון: יום סיום המרוץ בנום, לאחר שתכשירי הנוגדנים הגיעו לשם.

במרץ 1973 החלו במסורת שנתית המשחזרת חלקים מהמרוץ הגדול, ומאז בכל חודש מרץ מתחיל מרוץ מזחלות הכלבים הגדול באידיטרוד (Iditarod) ולא בננאנה, 1800 קילומטר של קרח ואגמים קפואים – עד לנום.

ב-2019 יצא לאקרנים הסרט טוגו (Togo) המביא את הסיפור המרתק לחיים. 



מקורות והרחבות 

פורסם במקור כחלק מהרשומה - קרמת  - המחלה הכמעט נשכחת - בבלוג זה

הערך בוויקיפדיה באנגלית


עריכה: גליה הלוי שדה

תודה לחברים ב"מדע גדול בקטנה", עלי שמשוני, אדם זרצקי וקרינה סמבליאן,  על הערותיהם והארותיהם. 



פורסם במקביל גם באתר ובדף הפייסבוק של "מדע גדול בקטנה"


29.1.25

שחפת בקנזס סיטי - בארצות הברית

 

בשנה האחרונה,  החל מינואר 2024, יש התפרצות של שחפת בקנזס-סיטי שבמדינת קנזס בארצות הברית.  67 חולים פעילים שטופלו, שניים מהם מתו מהמחלה. 79 נוספים אותרו כנשאים של החיידק, ללא מחלה פעילה. כנראה שיש לא מעט נשאים וחולים נוספים שלא אותרו. 

מה שחריג בהתפרצות, זו כמות החולים באזור אחד. כי בארצות הברית יש לא מעט מקרי שחפת (ב-2023 דווח בכל ארצות הברית על 9633 חולים, כ-15% יותר מ-2022) כל שנה. 

שחפת נגרמת על-ידי חיידקי Mycobacterium tuberculosis. המרכז לבקרת מחלות באטלנטה מעריך שיש בארצות הברית כ-13 מיליון נשאים של החיידק, כ-10% מהם יפתחו מתישהו מחלה פעילה (ואז ידביקו אחרים). שחפת מדבקת דרך דרכי הנשימה, ומספיק חיידק אחד שחודר לדרכי הנשימה כדי לפתח מחלה ו/או נשאות. 

חיידקי Mycobacterium tuberculosis במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור: NIAID

השחפת מוכרת להיסטוריה האנושית לפחות 10,000 שנה. העדויות הקדומות ביותר לקיומה נמצאו בשלדים מהתקופה הנאוליתית ובמומיות חנוטות ממצרים. קיימת מחלה דומה בבקר, וסבורים שהמחלה "קפצה" לאדם לאחר שהחל לביית את הבקר לצורך ייצור חלב.
כל עוד בני האדם חיו בקבוצות קטנות, היו התפרצויות מקומיות של שחפת וכך היא לא היוותה בעיה חמורה. הצפיפות שנוצרה בעקבות מהמהפכה התעשייתית ותהליכי העיור גרמה להתפשטותה, ובמאות ה-17 וה-18 אחד מכל ארבעה אנשים מת ממנה! גם היום אלה נמצאים בסיכון להדבקה בשחפת הם אנשים שחיים בצפיפות במקומות סגורים: בתי מעצר, בתי כלא, מעונות של חסרי בית. 
שחפת באה לידי ביטוי בחלקים שונים בגוף האדם: בָּרֵיאוֹת, בעצמות, במערכת העצבים ובעור. רק במחצית המאה ה-19 נתגלה שמדובר בגורם מחלה אחד ובביטויים שונים של אותה מחלה. ב-1882, זיהה רוברט קוך (Koch) את החיידקים גורמי המחלה, והוכיח שהם הגורמים לה - על גילוי זה הוענק לו פרס נובל לרפואה (1905).

ה-CDC ממליץ לכל מי שבסיכון להבדק. יש שני סוגי בדיקות, בדיקת דם ובדיקת עור, בשתיהן בודקים נוכחות  של נוגדנים לאנטיגנים של החיידק. 


18.1.25

זיהום מסכן חיים - חיידקי Legionella ממכשיר אדים

 

תינוקת בת שמונה חודשים אושפזה במצב קשה בבית החולים איכילוב לאחר שלקתה בדלקת ריאות  המכונה "מחלת הלגיונרים". היא נדבקה בחיידקים הגורמים למחלה,  Legionella pneumophila, לאחר ששאפה אדים ממכשיר ביתי שהופעל בחדרה כדי "להקל על נשימתה". במכשיר התרבו והחיידקים, וטיפות רסס עם החיידקים חדרו לריאותיה. מומחי בריאות בבית החולים ובמשרד הבריאות ממליצים לא להשתמש במכשירי אדים כאלה, גם כי אין להם תועלת רפואית,  וגם כי יש סיכון לחלות במחלה.  זו גם עמדת האיגוד הישראלי לרפואת ילדים , בנייר העמדה שפרסם ב-2013, בעקבות  חמישה מקרים דומים. 

מחלת הלגיונרים היא מחלה שניונית – כלומר מחלה שאנשים בריאים אינם חולים בה. חולים בה רק אנשים עם רקע בריאותי לא תקין: עם מערכת חיסון חלשה; מטופלים בטיפולים כימותרפיים; חולים במחלות ריאה כרוניות. יש לציין שעישון מתמשך ושתייה כבדה של אלכוהול תורמים לירידת התפקוד של המערכת החיסונית, ועם האוכלוסייה הפגיעה נמנים גם עוללים וקשישים.

מחלה זו היא זו אחת המחלות הנוזוקומיאליות (nosocomial - שנרכשות בבתי חולים) הנפוצות במושתלי איברים ובמטופלי דיאליזה. החולים נדבקים בחיידקים – לרוב על ידי שאיפה של רסיסי נוזל ממזגני אוויר או ממקורות מים אחרים, וכנראה שגם משאיפת גרגרי אבק, המכילים אותם. לאחר תקופת דגירה של יומיים עד כעשרה ימים, מתפתחת דלקת ריאות חריפה.

אפשר לטפל במחלה באנטיביוטיקה,  אך כ-20 אחוזים מהחולים לא שורדים. חלק מהמחלימים סובלים מסיבוכים ממושכים. החולים אינם מסכנים את סביבתם ואין דיווחים על הדבקה ישירה מחולה לחולה.  המקורות העיקריים להדבקה במחלה הם בתי חולים, בתי מלון, אולמות ארועים, ספינות טיולים, תערוכות פרחים, ומכשירי אדים בבתים פרטיים. 


תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila.

חיידקי ה-Legionella נפוצים בריכוזים נמוכים בכל מקום רטוב או לח (אך לא במים מלוחים): באגמים, בבריכות, בנהרות ונחלים. הם נמצאו במעיינות חמים בילוסטון (ב-63 מעלות) באגמים קרים באלפים (ב-10 מעלות) וגם במים שעל גבול הקיפאון. ב-1979, לאחר התפרצות הר הגעש סנט הלנה בארצות הברית, נמצאו חיידקי Legionella גם במאגרי המים שנקוו בעקבות ההתפרצות. החיידקים נמצאים גם באדמות לחות מסוגים שונים. כמו גם במתקנים לחים ורטובים רבים מעשה ידי אדם הקשורים במים: מגדלי קרור, תאי קרור, ברזים, ממטרות, מכונות לייצור קרח (וגלידות), מזרקות, מתקנים של רופאי שיניים, בריכות זרמים (ג'קוזי), מתקני שתייה ואחרים – כל אלה מהווים בית גידול מתאים לחיידקים, והם משגשגים בהם.

במים החיידקים נמצאים בגפם, או כאנדוסימביונטים של אמבות, או על מרבדים של חיידקים כחוליים. החיידקים מתרבים בטבע אך ורק בתוך תאים, והם נחשבים כטפילים תוך-תאיים. בבני אדם הם מתרבים בתוך המַקרוֹפָגים, (תאים בולעניים). 

אין, וגם לא נמצאים בפיתוח, תרכיבי חיסון כנגד L. pneumophila.

תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila
שנצמד לרגל מדומה של האמבה 
Hartmannella vermiformis.
לאחר ההצמדות יחדור החיידק לאמבה ויתרבה בה. 

המקור: CDC/ Dr. Barry S. Fields


מחלת הלגיונרים קיימת "רשמית" רק מ-1976: ביולי 1976 החלו להצטבר דיווחים מבתי חולים שונים בארצות הברית על דלקת ריאות חריפה, שסימניה העיקריים הם צמרמורת, טמפרטורת גוף גבוהה, כאבים באזור החזה ובלבול חושים. בסך הכל חלו, תוך חודש אחד, 182 בני אדם, מהם מתו 29. החקירה האפידמיולוגית העלתה שכל החולים השתתפו בכינוס של משוחררי הצבא האמריקאי (לגיונרים) במלון בלוויו-סטרפורד (Bellevue-Stratford) בפילדלפיה, או שהתארחו במלון בזמן הכנס. סימני המחלה הופיעו בחולים כשבוע אחרי שהסתיים הכינוס. המחלה הלא מזוהה כונתה מחלת הלגיונרים, וזה שמה גם היום. המלון נסגר למספר חודשים.


עברו ששה חודשים עד ינואר 1977 (לפני 48 שנה). אז הצליחו חוקרי המרכז לבקרת מחלות מאטלנטה בראשותו של ג'וזף מקדייד (MacDade), לבודד מהריאות של ארבעה מקורבנות המחלה את החיידקים, לגדל אותם במעבדה, ולהוכיח שהם אלה שגרמו לה. החיידקים כונו על שם המחלה ועל פי הסימן העיקרי שלה, דלקת ריאות, Legionella pneumophila. החיידקים נמצאו גם במים של מגדל הקירור של המלון והתברר שהם הופצו ברחבי המלון על ידי מערכת מיזוג האוויר. אז נזכרו, שב-1974, באותו מלון, בכנס רב משתתפים (יותר מ-1000), גם חלו 20 אנשים במחלה שלא זוהתה ומתוכם מתו שניים.

בדיעבד, חזרו החוקרים אחורה וגילו התפרצויות בדיעבד של המחלה ושהקדומה שבהם התרחשה ב-1943.

ההתפרצות הגדולה ביותר של מחלת הלגיונרים, מאז ההתפרצות הראשונה, התרחשה בהולנד בפברואר 1999. 188 חולים אושפזו בבתי חולים שונים עם מחלת הלגיונרים. הראשון אושפז ב-25 בפברואר, והאחרון ב-16 במרץ. בתחקור האפידמיולוגי נמצא הגורם המשותף לכולם: כולם ביקרו בתערוכת הפרחים הבינלאומית השנתית שהתקיימה בעיר בובנקרספל (Bovenkarspel) בצפון מערב הולנד, בין התאריכים 28-19 בפברואר. בתערוכה ביקרו כ-77 אלף איש. 21 מהחולים לא שרדו (אחד מהם נאבק על חייו עד 2001), ו-206 מהחולים היו במצב קשה, וחלקם סובל מנזקים רפואיים בלתי הפיכים.

חיידקי L. pneumophila אותרו בשלושה מתקנים בתערוכה, שתי מזרקות של מים חמים ומתז של מים קרים. הכלרה של המים, בהתאם לתקנות, הייתה מונעת את התרבות החיידקים ואת המגיפה.

מניעה
חיידקי ה-Legionella נפוצים מאוד בסביבה. המחלות השניוניות שהם גורמים קשורות לרוב בבתי חולים (מחלות נוזוקומיאליות) ונסיבות תיירותיות (כנסים, בתי מלון, ספינות תיור ושעשועים), ומכשירי אדים. הדרך היעילה ביותר להימנע מהדבקה בהם היא לחטא ולטהר את מקורות המים והמתקנים מהחיידקים ולתחזק אותם כראוי. 


לקריאה נוספת

הדיווח על אשפוז הילדה -  מיטל יסעור בית-אור - בישראל היום:  11 בינואר 2025
על מחלת הלגיונרים - באתר ה-CDC
להרחבה בנושא - בבלוג של המחבר


29.12.24

לואי פסטר - הכימאי ש"ייסד" את המיקרוביולוגיה המודרנית

 

בשבוע שעבר (ב-27 בדצמבר) חגגנו את יום הולדתו ה-202 של הכימאי הצרפתי, לואי פסטר (Pasteur‏), כימאי בהכשרתו, שנחשב לאחד הביולוגים החשובים בהיסטוריה על תרומותיו להבנת תהליכי התסיסה ומניעת מחלות. ממציא תהליך הפיסטור, שנקרא כיום על שמו, ובעל תרומה עצומה לתורת החיסון. פסטר נחשב כחוקר שהפריך את תאוריית הבריאה הספונטנית, למרות שהניסוי שביצע היה בעייתי למדי. הוכתר כ"אבי תורת המיקרוביולוגיה".

פסטר נולד בדול (Dole) שבצרפת והיה האמצעי מחמישה אחים למשפחה של מעבדי עורות. את לימודי הדוקטורט שלו בכימיה הוא סיים ב-1847. 

לואי פסטר - 1895-1822

איזומרים אופטיים

במהלך הדוקטורט וגם לאחריו פסטר חקר את המבנה הגבישי של חומצות אורגניות חסרות סימטריה, כמו חומצה טרטרית,  .tartaric acidפסטר גילה את קיומם שני האיזומרים המרחביים (אננטיומרים) של החומצה - שהם בעלי פעילות אופטית מנוגדת. הוא מצא שבתהליכים כימיים במעבדה, התוצר (החומצה הטרטרית) אינו פעיל אופטית (כי זו תערובת רצמית של שני האיזומרים) ואילו בתוצרים ממקורות "טבעיים" הייתה לתוצר פעילות אופטית. פסטר הסיק מכך שהפעילות האופטית, הנובעת מקיומו של אחד האיזומרים בלבד, נובעת מפעילות של מיקרואורגניזמים. שנים רבות אחר כך הפכה מסקנתו של פסטר לכלל ביוכימי חשוב. 


תאוריית הבריאה הספונטנית והניסוי הבעייתי

פסטר הוא האחראי להפרכת התאוריה. הניסויים שלו הראו כי ללא מקור זיהום, מיקרואורגניזמים אינם יכולים להתפתח במצע כלשהו. הוא הדגים שלא התפתחו חיים בצלוחיות מעוקרות ואטומות, בעוד שבצלוחיות מעוקרות ופתוחות יכולים להתפתח מיקרואורגניזמים. באמצעות שימוש בבקבוק בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברבור, הוא הדגים כי חשיפה לאבק שמצוי באוויר (ונושא מיקרואורגניזמים) מאפשרת צמיחת מיקרואורגניזמים, אך חשיפה לאוויר עצמו ללא אבק זה, מותירה את המצע נקי מחיידקים. חשוב לציין, שעד היום לא ברור לנו, כיצד הוא עיקר את מצעיו מנבגים (הרתחה אינה משמידה אותם). פליקס פושה (Pouchet), ניסה לשחזר את ניסוייו של פסטר ולא הצליח בכך. וגם אנחנו לא נצליח לשחזר את תוצאותיו. 

בקבוק, של פסטר, בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברבור
(
George Marshall Medical Museum)

פסטר, בהיותו כימאי, כלל לא התעניין בחיידקים עצמם, אלא רק בתגובות הכימיות שבצעו. כשאחד המיקרוסקופאים ניסה לתקן אותו כששהציג חיידק מסויים כנקד, בעת שהיה מקלון הוא ענה: "לו ידעת מה קטנה חשיבותו של הבדל זה בעיניי!"

פסטר תרם רבות גם לפיתוח חיסונים כנגד גורמי מחלות רבים, וגם לתחום התסיסה ולתהליך שפיתח (שנקרא על שמו - פיסטור) כנגדה.  נרחיב גם עליהם כאן, בהמשך.