חצבת באי הקניבלים: איך ביקור דיפלומטי הוביל לאסון אפידמיולוגי - החודש לפני 150 שנה

בשנת 1875 פקדה את איי הקניבלים אחת המגפות ההרסניות בתולדות איי האוקיינוס השקט. מה שהחל כביקור דיפלומטי חגיגי, הסתיים באסון שבו נספו כ־40,000 בני אדם – בין רבע לשליש מאוכלוסיית האיים.

איי הקניבלים, המוכרים כיום בשם איי פיג'י, ממוקמים בדרום האוקיינוס השקט, דרומית־מערבית להוואי וצפונית לניו זילנד. זהו מקבץ של כ־850 איים, שרק כמאה מהם מיושבים.

רק במחצית המאה ה־19 החלו המעצמות הקולוניאליות לחדור לאיי האוקיינוס השקט. איי פיג'י, שהיו עד אז מבודדים יחסית, כמעט שלא נחשפו למחלות זיהומיות המועברות מאדם לאדם – במיוחד כאלה המתפשטות באוויר.

המשמעות: האוכלוסייה המקומית, שמנתה כ־150 אלף תושבים, הייתה חסרת חסינות לחצבת, פשוט משום שהמחלה לא הייתה שם מעולם.

בשנת 1874 נחתם הסכם בין מנהיג האיים, הצ'יף קאקובאו (Cakobau), לבין בריטניה. ההסכם העביר את השליטה באיים לכתר הבריטי. זמן קצר לאחר מכן הוזמן קאקובאו לביקור רשמי בסידני – בדיוק בזמן שבו השתוללה בעיר מגפת חצבת.

בדצמבר 1874 הפליג קאקובאו עם פמלייתו מלבוקה (Levuka, בירת פיג'י דאז) על סיפון הספינה הבריטית HMS Dido לסידני - מסע של כ־19 ימים. לאחר כשבוע של אירוח מפואר, יצאה המשלחת חזרה, והגיעה ללבוקה ב־12 בינואר 1875.

בדרך חזרה חלו בנו של קאקובאו והכומר של המשלחת בחצבת, וייתכן שנוסעים נוספים כבר נדבקו מהם.

הצ'יף קאקובאו
צילום: Francis Herbert Dufty

למרות זאת, וככל הנראה בשל תקלה, הספינה לא הניפה את דגל ההסגר הצהוב בכניסתה לנמל. כל הנוסעים ירדו לחוף ללא בידוד – בניגוד לנוהלי הקרנטינה שהיו נהוגים אז (כ־40 יום). הקפדה על הנהלים הללו הייתה עשויה למנוע את המשך האירועים.

ספינת הוד מלכותה HMS Dido
צילום: לא ידוע

עשרה ימים בלבד לאחר חזרת הספינה, ב־22 בינואר 1875, התקיים בלבוקה כנס של 69 ראשי השבטים מכל רחבי פיג'י, שנועד לחזק את התמיכה בשלטון הבריטי. בכנס השתתפו גם אנשים שנחשפו לנגיף אך טרם פיתחו תסמינים, והם הפיצו את המחלה למשתתפים רבים. לאחר מכן חזרו כולם לאיים השונים, והביאו עמם את החצבת לאזורים מרוחקים. נבתוך חודשים ספורים התפשטה המחלה כמעט לכל רחבי הארכיפלג.

מפברואר עד יוני 1875 חלו תושבי כפרים שלמים בו־זמנית. הקהילות קרסו: לא היה מי שיטפל בחולים, לא היה מי שיגדל מזון, ולעיתים גם לא נותר מי שיקבור את המתים. רעב ומחלות נוספות החריפו את המצב. 40 אלף בני אדם מתו. העדויות תארו מציאות קשה במיוחד – תופי אבל שנשמעים למרחקים וריח גופות באוויר.

בקרב התושבים, שלא הכירו את המחלה, התפשטה ההשערה כי הבריטים מנסים להשמיד אותם. האמון בשלטון קרס, ופרץ מרד מזוין. רבים נטשו את הנצרות וחזרו למנהגים מסורתיים, כולל אלימות וקניבליזם.

בעוד שהמלכה ויקטוריה הורתה על חקירה, חלק מהרופאים במערב הסבירו את התמותה הגבוהה בטענות גזעניות על "נחיתות" גנטית של המקומיים.

כיום ברור שההסבר פשוט בהרבה: זו הייתה אוכלוסייה שלא נחשפה למחלה בעבר – ללא חסינות, ללא ניסיון וללא כלים להתמודד.

המקרה הזה הוא דוגמה קלאסית למה שמכונה כיום: מגפה באוכלוסייה חסרת חסינות (virgin soil epidemic) – מצב שבו מחולל מחלה פוגש לראשונה אוכלוסייה שלא נחשפה אליו מעולם.

האובדן העצום של האוכלוסייה הוביל בהמשך לייבוא אלפי עובדים זרים, בעיקר מהודו. השתלבותם באוכלוסייה המקומית תרמה למתחים פוליטיים ואתניים שנמשכים עד היום.

נקודת אור יחידה בסיפור הזה:  בעקבות האסון הקימו הבריטים בפיג'י בית ספר לרפואה, שהכשיר את הדור הראשון של הרופאים המקומיים בסוף המאה ה־19.

מקורות וקריאה נוספת

חצבת - המחלה שלא נעלמת - בבלוג זה - 2015

הסגר - קרנטינה - על הקשר של מגיפה שחורה בימי הביניים למחלה נגיפית במאה ה-21  - בבלוג זה -  2020

על מגיפות באיי האוקיינוס השקט - ב-Journal of Military and Veterans' Health