צרעת היא מחלה זיהומית חיידקית נדירה, ו"קשה" להידבק בה. ארמדילים ידועים כנשאים של חיידקי הצרעת, אך לא נמצא קשר ביניהם למקרי המחלה הנוכחיים.
לאחרונה פורסם על כ־15 מקרים של צרעת במדינת פלורידה שבארצות הברית, רובם במחוז Brevard, הנמצא מזרחית לאורלנדו. מקרים אלה הם חלק ממגמה של עלייה במספר מקרי הצרעת הנצפים בכלל בארצות הברית. מקרים נוספים דווחו מחוץ לפלורידה, בחמש מדינות נוספות: קליפורניה, טקסס, לואיזיאנה, הוואי וניו־יורק. במרבית המקרים מקור ההדבקה עדיין אינו ידוע. אומנם בדרום־מזרח ארה"ב נפוצים ארמדילי טאטו (Dasypus novemcinctus) שידוע שהם נשאים של גורמי הצרעת, אך לא ידוע על קשר בין הארמדילים לחולים בהתפרצות הנוכחית [1]. בדרום אמריקה, למשל, הארמדילים מדביקים במחלה אנשים שאוכלים בקביעות את בשרם כשהוא אינו מבושל מספיק [2].
הצרעת מלווה את האנושות כ־4000 שנה לפחות. התיאור הקדום ביותר של מחלה עם תסמינים דמויי צרעת מופיע בפפירוס מצרי המתוארך לכ־1550 לפנה"ס. תיאורים דומים מופיעים גם בכתובים מהודו וסין מתקופות מאוחרות יותר.
 |
| צייר לא ידוע - ימי הביניים Wikimedia commons |
הצרעת היא מחלה זיהומית חיידקית, שלרוב אינה קטלנית, ואינה מתפשטת במהירות כמחלות זיהומיות אחרות. בגלל הנזקים הבולטים לעין שהיא מותירה בחולים שלא טופלו כראוי, יצא לה שם רע. בעבר החולים נודו, בודדו או הועברו למקומות נידחים, או שחויבו לשאת פעמון שיזהיר אנשים מפניהם.
על פי ארגון הבריאות העולמי, מדי שנה מדווחים כ־200,000 מקרי מחלה חדשים ב־120 מדינות שונות בסה"כ, כמעט כולם בעולם השלישי (אפריקה, אסיה ודרום אמריקה). חולים שמאובחנים ומטופלים (באנטיביוטיקה) מחלימים מהמחלה.
גורמי המחלה (חיידקי Mycobacterium leprae ו־M. lepromatosis) מועברים מחולים ונשאים לאנשים אחרים בהדבקה טיפתית ממושכת, ובעיקר דרך מערכת הנשימה. המחלה מתפרצת אצל אחד מכל 20 מודבקים (בלבד), ולאחר תקופת דגירה ארוכה שנמשכת כחמש שנים ולפעמים יותר. שאר המודבקים ממשיכים לשאת את גורמי המחלה במשך תקופות שונות, אך כלל אינם חולים. שילוב הגורמים האלה הוא הסיבה לכך שקשה להתחקות אחר מקורות ההדבקה. כשהמחלה פעילה אפשר לאתר חיידקים רבים בהפרשות האף – לעתים כ־100 מיליון חיידקים במ"ל. חיידקי הצרעת ממשיכים לשרוד במשך כמה ימים אחרי התייבשות ההפרשה. הידבקות מארמדילים או בעלי חיים נשאים אחרים תיתכן, אך הסבירות שלה נמוכה. מנגנון ההדבקה העיקרי טרם התגלה.
.jpg)
הצרעת היא מחלה של העור ומערכת העצבים. בעור, היא גורמת למגוון בעיות, ובהן יובש וסדקים הנגרמים כתוצאה מפגיעה בבלוטות הזיעה והשומן. קיימות שתי צורות מחלה עוריות אופייניות נבדלות: הראשונה והחמורה משתיהן (Lepromatous leprosy) מאופיינת בהתקשויות נרחבות בעור, תפיחה, ונשירה של עור נגוע, ולעיתים אף בקריסה (עיוות) של האף בשל חדירת החיידק לריריות האף. השנייה, הקלה יותר (Tuberculoid leprosy) מאופיינת בכתמי עור בעלי גבולות חדים שמתפשטים בהדרגה, בעוד שמרכז הכתם נראה כמחלים.
בשלבים הבאים של המחלה מערכת העצבים נפגעת, והדבר מתבטא בהיעדר תחושה באזור הפגוע בעור, בשיתוק בגפיים, בפגיעה בעיניים כתוצאה מפגיעה במנגנון המצמוץ ובירידה בייצור הדמעות. במקרים חמורים, אך נדירים, הצרעת עלולה אף לגרום למוות. עם זאת, בניגוד למה שנכתב במקורות "ספרותיים" (למשל, ב"הפרפר" מאת אנרי שָׁרִייֵר), אין החולים "משירים" את איבריהם הנגועים.
טיפולים ממשיים למחלה החלו ב־1941, אז השתמשו בסולפונאמידים, ואלה ניתנו לחולים בסדרת זריקות. בשנות ה־50 הוחלפו הסולפונאמידים בדפסון (Dapsone), אך אז פיתחו חיידקי הצרעת עמידות לתרופה. משנות ה־70 של המאה הקודמת מטפלים במחלה ב"קוקטייל" של שלוש תרופות: דפסון, ריפאמפיצין (rifampicin) וקלופזימין (clofazimine). על המדף נמצאות כמה תרופות נוספות, מוכנות לשימוש במקרה שתופיע עמידות. הטיפול נמשך כחצי שנה עד שנה, אך החולה מפסיק להפריש חיידקים לסביבה כבר לאחר תחילת הטיפול. הפסקת הטיפול לפני תום התקופה גורמת להתפרצויות חוזרות. מספר חולי הצרעת באזורים שבהם ניתן הטיפול בצורה מסודרת יורד במהירות, ולכן בעולם המערבי המחלה נדירה מאוד [3],[4].
במעבדות שונות ברחבי העולם עדיין מנסים חוקרים לברר מהם מנגנוני הפעולה של חיידקי הצרעת, ומהם הפגמים במערכת החיסון של מיעוט הנדבקים שאצלם מתפתחים תסמיני מחלה. נוסף לכך נבחנת האפשרות לפתח חיסון למחלה.
בארגון הבריאות העולמי ובמערכות הבריאות הקשורות בו מקווים שבתוך כמה עשורים תצטרף הצרעת לרשימת המחלות הכמעט־נשכחות שעליהן לומדים רק מספרי ההיסטוריה.
עריכה לשונית: יהונתן הופמן.
תודה לעלי שמשוני, דוד קיסר, אירית מילר ומאיה סער מ"מדע גדול בקטנה" על הארותיהם והערותיהם.
מקורות
הרחבות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה