לגינון נודד, אבו נפחא - והרעלן הקטלני - בחופי ישראל

בשלוש השנים האחרונות (2024–2026), לרוב אחרי סערות החורף, התגלו בחופי ישראל פרטים רבים מתים של אחד המינים הפולשים הבולטים ביותר בים התיכון: הדג לגינון נודד (Lagocephalus sceleratus), המוכר כ"אבו נפחא". גם הדייגים כבר מכירים היטב את הנזק שגורמים דגי הלגינון לציוד הדיג ולשלל ברשתות שלהם.  

אך הסכנה הבריאותית היא בעיקר מהפגרים שעל החוף: הנפגעים העיקריים הם דווקא חיות המחמד שלנו. עשרות מקרים של הרעלות כלבים חמורות מדווחים מדי שנה לווטרינרים בישראל, לאחר שכלבים שטיילו בחוף מצאו את פגרי הלגינון, ליקקו או אכלו אותם. עבור כלב, אפילו טעימה קלה מסתיימת לרוב בשיתוק נשימתי מהיר ובמוות תוך דקות ספורות, אלא אם הוא מטופל מיידית בטיפול נמרץ וטרינרי.

גם בני האדם אינם חסינים. מדי שנה ממשיכים להגיע לבתי החולים בצפון ובמרכז הארץ מקרים בודדים של דייגים חובבים  שדגו את הלגינון, לא זיהו אותו או לא היו מודעים לחומרת הסכנה, ובישלו אותו בביתם. מקרה בולט היה ב-2022 כאשר גבר שאושפז בבית החולים כרמל עם קשיי נשימה, לאחר שמצא דג לגינון מת על החוף והחליט לטעום ממנו. למזלו, הוא צילם את הדג... -  לאחר ארבעה ימים בטיפול נמרץ הצליחו הרופאים להצילו. 

דג הנפוחית שנאסף ונאכל בחוף הכרמל
צילם (ואכל):  משה כהן

הסכנה אינה מוגבלת רק לחופי הים התיכון או לדגים. בעשורים האחרונים מתרחבים הדיווחים על נוכחותו של הרעלן TTX ביצורים נוספים ויבשתיים, כמו ההתפשטות המדאיגה של תולעי ראש-פטיש פולשות (מהסוג Bipalium) בגנים ובחצרות בארצות הברית ובאירופה (שמקורן ב"יבוא" של צמחים מדרום מזרח אסיה), ואפילו תיעודים ויראליים ברשתות החברתיות של מטיילים האוחזים בתמנונים כחולי-טבעות (Hapalochlaena maculosa) באוסטרליה מבלי להבין שהם בסיכון משמעותי.

הלגינון הנודד, התמנון או התולעת אינם מייצרים בעצמם את הרעלן הקטלני. הרעלן מיוצר על-ידי חיידקים סימביונטיים החיים אתם בסימביוזה

קצת היסטוריה

ב-1774, בקלדוניה החדשה, דיווח הספן הנודע ג'יימס קוק (Cook), על אכילת דג טרופי (נפוחית?) ביחד עם חוקר הטבע יוהן פורסטר (Forster), ובנו. את השאריות הם נתנו לחזירים. שלושתם סבלו מהרעלה קלה והקיאו את ארוחתם, מה שכנראה שהציל אותם. הם החלימו לאחר ארבעה ימים, אחד החזירים מת תוך יום. ב-1845, שני ספנים מספינה הולנדית סמוך לכף התקווה הטובה אכלו נפוחית ומתו, לפי דיווחי רופא הספינה, בתוך כ-20 דקות.

זהירות: דגים רעילים

הסוג לגינון שייך למשפחת הנפוחיתיים (Tetraodontidae), והוא מכיל רעלן קטלני המכונה טטרודוטוקסין (ראו מסגרת). ביפן (וגם במקומות אחרים) מוכרים דגים אחרים ממשפחה זו, בעיקר מהסוג Takifugu, אך גם מסוגים אחרים, המכונים פוּגוּ, הנחשבים למעדן ביפן. עד שנת 1983, הורעלו יפן, מדי שנה, בין 30 ל-100 סועדי פוגו וכרבע מהם מתו. מאז מותר להכין פוגו רק ב-1500 מסעדות מתמחות שבהן טבחים בעלי רישיון מיוחד, שעברו הכשרה של כשנתיים. טבחים אלה מיומנים בהוצאה זהירה של האיברים הרעילים (עור, אברי מין, כבד ומערכת העיכול) מגופו של הדג, ומוודאים שתכולתם הרעילה לא התפזרה על שאר החלקים. 

המבנה הכימי של טטרודוטוקסין

טטרודוטוקסין

הטטרודוקסין הוא אחד הרעלנים המסוכנים ביותר בטבע, רעיל פי 100 מציאניד. הכמות הקטלנית למחצית אוכלוסיית עכברים (LD50), דרך הפה, היא 334 מיקרוגרם לק"ג. מעריכים שהכמות המקבילה לאדם דומה, כך ש-25 מ"ג של ה-TTX יכולה לקטול אדם שמשקלו כ-75 ק"ג. בהזרקה, הכמות הדרושה קטנה פי 40, וכמות הקטנה מ-1 מיליגרם יכולה לקטול אדם בוגר.

ב-1884 בודד יושיזומי טהרה (Tahara), מהמכון הלאומי למדעי ההיגיינה ביפן, את הרעלן משחלות של נפוחית, וב-1894 הוא קבע שאינו חלבון (ולכן לא נהרס בחימום) ואינו אלקלואיד. ב-1909 הוא כינה את הרעלן טטרודוטוקסין (TTX - tetrodotoxin), על שם הסדרה הכוללת את הדגים שמהם בוּדד (Tetraodontiformes).

ב-1960 מצא טושיו נרהשי (Narahashi), מאוניברסיטת דיוק, שהטטרודוטוקסין חוסם את מעבר פוטנציאל הפעולה בסיבי העצב על-ידי חסימת תעלות הנתרן המופעלות על-ידי שינוי המתח החשמלי בממברנות של תאי העצב. אין היום נוגד לרעלן (antidot). את המבנה של ה-TTX פענחו במקביל קבוצה אמריקנית ושתי קבוצות יפניות ב-1964. 

בשנים האחרונות, בגלל הקפדה על הכללים, ירדה הכמות השנתית של המורעלים למתחת ל-60, ומספר המתים ירד לכמויות חד ספרתיות, רובם בגלל טיפול לא מקצועי של דגים אלה בבתים פרטיים, ורק מיעוטם מ"פספוסים" של הטבחים המקצועיים. עד היום, החוק ביפן אוסר על המשפחת הקיסרית לאכול פוגו.

מלבד יפן, אפשר להתקל בהרעלות טטרודוטוקסין גם בהאיטי, בה משתמשים ב"אבקת זומבים" (zombie powder) בטקסי וודו מסורתיים, ובין יתר המרכיבים הרעילים היא מכילה גם דגי נפוחית טחונים.

כמות הנפגעים הגדולה ביפן איפשרה להכיר היטב את תוצאות ההרעלה: כ-180-20 דקות לאחר אכילת הפוגו מאבד הנפגע תחושה בשפתיים ובלשון. אחר כך אובדת התחושה בפנים ובקצוות הגפיים. כאבי ראש, כאבי בטן, הקאות ושלשולים מאפיינים את השלב הבא. קשיים בתנועה וביכולת הדיבור מתפתחים לקוצר נשימה, כיחלון, וירידה משמעותית בלחץ הדם. השיתוק מתפשט, לעתים יש עוויתות, הפרעה בקצב הלב ובפעילות המוח. הנפגע נשאר בהכרה מלאה עד סמוך מאוד למותו, לרוב ארבע עד שש שעות מהאכילה (אם כי תועדו מקרים בין 20 דקות לשמונה שעות).

בדגים, כאמור, נמצא הטטרודוטוקסין באיברי המין, בכבד, במעיים ובעור, צריכת כמות קטנה מאוד ממנו עלולה להיות קטלנית.

גם במשפחות נוספות של דגים: "דגי הבלון" (Diodontidae) קיימים כמה מינים של "דגי-דורבן" (porcupine fish - בגלל הקוצים הארוכים שלהם; לפעמים מכונים גם קיפודג), שגם הם מכילים את ה-TTX.

התוכינונים (parrotfish ממשפחת ה-Scaridae) ומשפחת דגי הגובי (Gobiidae).

הדגים הרעילים עצמם חייבים להיות עמידים לרעלן. בנפוחיות, העמידות לטטרודוטוקסין נובעת ממוטציה נקודתית, המשנה חומצה אמינית אחת בחלבון הבונה את תעלית הנתרן. שינוי זה מונע קשירה של הטטרודוטוקסין לתעליות הנתרן של הדגים, ללא פגיעה בתפקוד התקין של התעלית. מניחים, שבחולייתנים האחרים המכילים טטרודוטוקסין התרחשה מוטציה מקבילה, אם כי הדבר טרם נבדק.

נפוחית המשקפיים (Arothron diadematus) - אחד הדגים המכונים ביפן פוגו.
צילום: Alan Slater, wikimedia commons

זהירות, דוחיים: צפרדעים וסלמנדרות

את-TTX מוצאים גם בדו-חיים. החומר הרעיל - שנקרא עם גילויו tarichatoxin ונמצא בכמויות משתנות בשלושת מיני הסלמנדרות הצפון-אמריקאיות שבסוג Taricha, התברר כ-TTX. וגם בסלמנדרות אחרות ובטריטונים מוצאים אותו, אך בכמויות קטנות יותר. פעילותו הקטלנית של ה-tarichatoxin "הודגמה" לאחר שתושב אורגון, שתוי כלוט, בלע את הסלמנדרה הרעילה מכולן, סלמנדרה מחוספסת (Taricha granulosa), הורעל ומת לאחר כמה שעות.

סלמנדרה קליפורנית (Taricha torosa).
צילום: Chris Brown

גם בצפרדעים ממרכז אמריקה מהסוג Atelopus אפשר למצוא את הרעלן TTX או שתי נגזרות שלו, רעילות באותה מידה.

היעדר הרעלן בדגים או בצפרדעים החיים בשבי היה ממצא מעניין, שרמז על כך שייתכן כי גורם סביבתי קשור לייצור הרעלן.

הצפרדע Atelopus certus
צילום: Brian Gratwicke, wikimedia commons

סוכן הוד מלכותה 007 ודג הפוגו

השימוש בטטרודוטוקסין כנשק התקפי מופיע לפעמים בספרות ובקולנוע. איאן פלמינג (Fleming), היוצר של סדרת ג'יימס בונד, העמיד את גיבורו בניסיון מול הטטרודוקסין כמה פעמים: בסיפור קצר שפרסם ב-1964 במגזין Playboy, מכרסם 007 דג פוגו. בסוף הסרט "מרוסיה באהבה" דוקרים את בונד במחט טבולה בטטרודוטוקסין (בכמויות שמספיקות להרעלה, כמובן, אך לא למוות) וב"ד"ר נו" בונד מתאושש מההרעלה והדוקטור מתעניין בדג הפוגו. פלמינג עצמו ביקר בארץ השמש העולה, ובעלילת ספרו האחרון, "אתה חי רק פעמיים", לועס הסוכן החשאי דג פוגו נא ופולט "אין לזה טעם של כלום, אפילו לא של דג."

לא רק בחולייתנים: על כוכבי ים, תולעים, צדפות וסרטנים רעילים

מתברר שלא רק בחולייתנים (דגים ודו-חיים) מוצאים את הרעלן ונגזרותיו. הרעלן נמצא גם בכמה מינים של כוכבי-ים מהסוג Astropecten. בשנת 1978 התברר שהרעלן שבודד מהתמנון האוסטרלי "כחול הטבעת" (Hapalochlaena maculosa), וכונה maculotoxin, הוא בעצם TTX. TTX נמצא גם בצדפות מהסוגים Charonia, Babylonica, ו-Tutufa, ובשישה מינים של סרטנים קצרי בטן (xanthid crabs), בתולעים שטוחות, בתולעי סרט, בתולעי חץ (chaetognaths), חלזונות ובחיות מים נוספות. ברובם הרעלן משמש להגנה, אך בחלקם, בתמנונים, תולעי סרט ותולעי חץ, הוא גם אמצעי לציד.

תמנון כחול-טבעת
צילום: Shaymary, Wikimedia commons

מקורו של הטטרודוטוקסין

כאמור, בתחילה נחשב ה-TTX כתוצר המטבוליזם של היצורים הרעילים עצמם, ואז הועלתה תהייה אבולוציונית: כיצד נוצר רעלן זהה בקבוצות שונות של יצורים המרוחקים אבולוציונית? היעדר הרעלן בכמה מינים רעילים שגודלו בשבי העלה את האפשרות שמעורב ביצירתו גורם סביבתי. לגבי חלק מהיצורים, הועלתה האפשרות שהוא מועבר דרך המזון והעניין אף הודגם בצדפות, שמקצתן ניזונות מכוכבי-ים.

שנת המפנה הייתה 1986, אז התפרסם שצוות חוקרים יפנים בראשות טאקאשי יאסומוטו (Yasumoto) הצליח לבודד חיידקים מהסוג Vibrio מהאלמוג Astraea pinetorum ולאחר מכן מדגי נפוחית, הם הוכיחו במעבדה שהחיידקים הללו מסנתזים את ה-TTX בעצמם. מאז התברר שלכל היצורים שתיארנו, ולרבים אחרים, יש חיידקים סימביונטים ממינים שונים. שהם היצרניים האמיתיים של הטטרודוטוקסין. 

כיום ידוע כי ה-TTX מיוצר על ידי מגוון רחב של של חיידקים ימיים ויבשתיים השוכנים ברקמות המארח, ובהם נציגים בולטים מהסוגים Pseudomonas , Photobacterium, Bacillus ו-Alteromonas.

החיידקים מסנתזים את הרעלן בהשפעת אותות סביבתיים מורכבים כמו חומציות (pH), זמינות חמצן, חומרי הזנה ספציפיים, וממנגנוני חישת צפיפות של החיידקים (Quorum Sensing). במעבדה, בתנאים סטנדרטיים, ייצור הרעלן יורד או מפסיק לחלוטין תוך דורות ספורים - החיידקים "שוכחים" כיצד לייצר את ה-TTX כשהם לא במאכסן.  

הסימביוזה שהתפתחה בין החיידקים למאכסנים בהחלט מעניינת: לחיידקים יש בית גידול מוגן ואספקת מזון, ואילו למאכסן יש הגנה מטורפים ואף אמצעי עזר לשיתוק הטרף. כדי להדגיש את היותם רעילים, "פיתחו" היצורים הרעילים צבעי אזהרה, המזהירים את טורפיהם הפוטנציאליים על היותם כאלה.

השימושים הרפואיים של הטטרודוטוקסין

בבני אדם הטטרודוטוקסין אינו פועל על כל תעלות הנתרן באןתה מידה: רוב תעלות הנתרן במערכת העצבים ובשרירי השלד נחסמות על-ידי כמויות קטנות יחסית (ריכוזים בננומולר) של TTX, בעוד שתעלות נתרן שבתאי שריר הלב נחסמות על ידי כמות TTX גדולה הרבה יותר (ריכוזים של מיקרומולר - ובעצם עמידות לריכוזים הנמוכים יותר). בשל כך אפשר להשתמש בטטרודוטוקסין, בכמויות מדודות, לטיפול בבעיות לב מסוימות. כמו כן יש כוונה להשתמש ב-TTX להפגת כאבים בחולי סרטן סופניים ובתהליכי גמילה מהרואין. שימוש מיועד נוסף הוא להקלת נזקים הנגרמים לאזורים במוח בעקבות שבץ. עוד לא ניתן אישור של ה-FDA לשימוש ב-TTX, אך יש חברות שמפעילות ניסויים שאושרו בשלב מתקדם.

לסיכום: טטרודוטוקסין הוא רעלן קטלני, שמייצרים אותו חיידקים וכיום הוא מסונתז כימית במעבדה, והוא מקנה למאכסנים שלהם הגנה מפני טורפים או אמצעי הרג למאכסנים שהם טורפים בעצמם. חשוב מאוד להכיר את היצורים המאכסנים את יצרני הרעלן כדי לא להיפגע מהם. ההרעלה הקטלנית מהווה אתגר קולינרי והשראה ספרותית.

לקריאה נוספת

הדג הרעיל, שמטיל אימה בים התיכון, הגיע גם לחופי ישראל  - אילנה קוריאל - ב-YNET - יולי 2026

רעיל ומסוכן: אזהרה לרוחצים בחופי הים - אורטל לוי - מ-תל אביב אונליין, יולי 2026

על כלב שמת בחוף בכרתים - Dog Dies After Eating Toxic Pufferfish on Crete Beach - יולי 2026

תושב הצפון ניצל מהרעלה קטלנית של דג אבו-נפחא בעזרת תמונה שצילם - ליאור אל-חי ב-YNET - יוני 2022

הרעלן החיידקי שבגללו לא כדאי לאכול דגי נפוחית, תולעים פטישיות או יצורים רעילים אחרים - בבלוג זה -  יוני 2022 

הרשומה המקורית - "הדג הרעלן והחיידק", שעליה מבוססת רשומה זו - מיולי 2009