חולים מדומים - תרמית מגפת הטיפוס במלחמת העולם השנייה

 

שני רופאים פולנים הצליחו בזכות ידע ביולוגי, אומץ לב ותעוזה יוצאת דופן לייצר מצג שווא של מגפת טיפוס בסביבת מגוריהם. המגפה הרתיעה את חיילי הצבא הגרמני מכניסה לאזור, וכך הם הצילו את כלל התושבים כולל היהודים מידי הנאצים. 

מחלת הטיפוס

מחלת הטיפוס האפידמי (Epidemic typhus) היא מחלה קטלנית, שמתפרצת בתנאים של צפיפות רבה בשילוב של תנאי היגיינה ירודים, ולכן היא ליוותה מלחמות רבות עד למלחמת העולם השנייה. תנאים כאלה אפיינו, ובמקומות מסויימים מאפיינים גם היום, גם בתי כלא – ובהם מכונה המחלה "קדחת הכלא" (Jail fever). 

החיידקים שגורמים למחלה, Rickettsia prowazekii, מועברים באמצעות כינת הגוף (Pediculus humanus corporis). הכינה מוצצת דם מאדם חולה ומעבירה את החיידקים לאנשים נוספים. לאחר 16-6 ימי דגירה מתחילים להרגיש בתסמיני המחלה הדומים לתסמיני מחלת השפעת בליווי של פריחה, תחילה בבטן ואחר כך בכל הגוף. במקרים רבים המחלה מסתבכת לדלקת המוח וקרומיו, שמלווה ברתיעה מאור, באובדן ההכרה ואף מסתיימת לבסוף במוות, בכ-60 אחוזים מהחולים. טיפול אנטיביוטי הניתן בזמן יכול להפחית ואף למנוע את ההידרדרות ואת התמותה.

שילוב של היגיינה, חומרים אנטיביוטיים, מדביר החרקים DDT וחיסון יעיל, גרם לכך שלאחר מלחמת העולם השנייה נעלמה המחלה מאירופה ומצפון אמריקה. המחלה נותרה פעילה במדינות מתפתחות באסיה, באפריקה, במרכז אמריקה ובדרומה. מאז שנות ה-40 של המאה העשרים אפשר למנוע את המחלה על ידי חיסון, שניתן לפני נסיעה לאזורים שבהם המחלה נפוצה. התחסנות או החלמה מקנים חסינות ממושכת כנראה לכל החיים.

כרזות המזהירות מפני הקשר בין כינים לטיפוס במחצית הראשונה של המאה ה-20. 

המחלה בהיסטוריה

התיעוד הראשון של המחלה מגיע כנראה מספרד משנת 1083, אך יש מחלוקת אם אכן מדובר בטיפוס האפידמי, או בטיפוס הבטן (שהיום מוכר כמחלה שונה). 

המחלה מתועדת באופן ברור בין השנים 1490-1489 – בעת המצור של הספרדים (הנוצרים) על גרנדה – המעוז האחרון של המוּרים (המוסלמים). הספרדים איבדו במלחמה זו 20 אלף לוחמים. 17 אלף מתוכם מתו מטיפוס.

ב-1494 איבדו החיילים הצרפתים 30 אלף חיילים על אדמת איטליה, לאחר שחלו בטיפוס.

ב-1577 נשפט והורשע במצודת אוקספורד כורך הספרים רולנד ג'נקס (Jenks) על דברי בלע כנגד המלכה ו/או הכנסייה. אפרכסות אזניו "נקטפו", אך הוא המשיך לחיות בלעדיהן עוד כשלושים שנה. אך רבים מהנוכחים במשפטו, השופט, המושבעים והקהל הרב שנהר למשפט חלו בטיפוס, שבו נדבקו כתוצאה ממגע קרוב עם האסירים שהובאו למצודה להשפט.  500-300 איש מתוכם לא שרדו. האירוע, על השלכותיו הקטלניות, מכונה "המשפט השחור". משפטים שחורים נוספים התרחשו באנגליה גם לאחר מכן. בולט ביניהם הוא המשפט השחור בטאונטון (1730), שגם בו חלו בטיפוס ומתו מאות אנשים.

ב-1760 השתמשו לראשונה בשם "טיפוס" – מהמילה היוונית typhos שמשמעותה מעושן או מעורפל, בגלל ההזיות וההכרה המעורפלת של החולים, והשם נמצא בשימוש עד היום.

רק ב-1829 הוגדרו בפירוט סימני המחלה ונעשתה הבחנה ברורה לבין מחלת טיפוס הבטן (Typhoid fever),  שנגרמת על ידי חיידקים אחרים (Salmonella typhi) .

מחלת הטיפוס הייתה גורם משמעותי ברוב המלחמות עד (וכולל) מלחמת העולם השנייה. דוגמאות בולטות לכך אפשר לראות בנסיגה של הצרפתים מרוסיה ב-1812, שבה מרבית החללים היו מטיפוס; וכן במלחמת העולם הראשונה ואחריה (1922-1914) שבה מתו מטיפוס עשרות מיליונים (רק כשלושה מיליון במלחמה עצמה). אך היו גם לא מעט מגפות טיפוס שפרצו ללא קשר למלחמות, כמו המגפה באירלנד (1819-1816) ובקנדה (1847 – 20 אלף מתים). 

פרס נובל וחיסון

ב-1909 גילה הבקטריולוג הצרפתי שרל ניקול (Nicolle) את הקשר בין כינת הגוף למחלה, לאחר שהבחין שחולי טיפוס שנרחצו והולבשו בבגדים נקיים, הפסיקו להדביק אנשים נוספים. הוא קיבל על כך פרס נובל ב-1928. ב-1916 גילה הרופא הברזילאי הנריק דרוש-לימה (Darosha-Lima) את החיידק גורם המחלה, וקרא לו Rickettsia Prowazekii  על שם שותפו למחקר סטניסלאוס פון-פרווזק (von Prowazek) שמת שנה קודם מן המחלה. גם דרוש-לימה חלה בטיפוס, אך הוא החלים.

שרל ניקול (Nicolle)

רודולף וייגל (Weigl), הביולוג הפולני, פיתח את החיסון הראשון לטיפוס ב-1937. במעבדתו החדירו לכינים דם של חולים שהכיל את חיידקי הטיפוס. לאחר חמישה ימים נאספה התכולה ממעי הכינים וטופלה בפורמלין. חיסון ראשוני זה הציל את חייהם של מיליונים, ולמרות שהיו לו תופעות לוואי לא מעטות, ולפעמים אף חמורות, היה כדאי להשתמש בו, שכן המחלה הייתה קטלנית מאד. 

ב-1938 גילה הבקטריולוג האמריקאי הרלד קוקס (Cox), שאפשר לגדל את חיידקי הריקֶציה בביצה מופרית של תרנגולת. ולאחר מלחמת העולם השנייה הפסיקו להשתמש בחיסון של וייגל ופותחו חיסונים אחרים שהיו מבוססים על חיידקים שגודלו בשיטתו של קוקס.

אבחון של טיפוס 

המיקרוביולוג הארצישראלי אריה אוליצקי (Olizki), פיתח כבר ב-1915 שיטה מעבדתית (תבחין) לאבחון המחלה, שבה מוסיפים לסרום (נסיוב) של חולים החשודים כחולי טיפוס תמצית מורתחת של חיידקי טיפוס. הצימות – הניתן לצפייה במבחנה, בין הנוגדנים שיוצרו בדם החולה לתמצית החיידקים, מאשש שמדובר במחלה ומאפשר לאבחן בוודאות את החולים. חשוב להדגיש שהנוגדנים מופיעים בגוף החולה רק כשבוע עד עשרה ימים לאחר ההדבקה, ויש כמות משמעותית יותר לאחר כ-15 יום. 

ב-1916, בעת מגפה של טיפוס בדרום-מזרח פולין, גילו שני רופאים, אדמונד ויל (Weil) הפולני וארתור פליקס (Felix) הצ'כי, חיידק לא שגרתי בשתן ובדם של אנשים שנחשדו כחולים בטיפוס. החיידק, שהיה גדול מחיידקי הטיפוס, כונה Proteus OX19. התברר שהחיידק הגדול לא גרם למחלת הטיפוס, אך  התבחין שפיתח אוליצקי היה חיובי גם כלפיו. פליקס היה בטוח שמדובר בחיידקים שקרובים מבחינה גנטית לחיידקי הטיפוס, מה שהתברר ברבות הימים כלא נכון. בדיעבד אנו יודעים שלחיידק הטיפוס ולחיידק ה-Proteus הזה, יש אנטיגניות משותפת (הם מגיבים עם אותם נוגדנים). ויל ופליקס החליטו להחליף את חיידקי הטיפוס המורתחים של התבחין בחיידקי Proteus מטופלים בפורמלין. שתי סיבות היו לכך: הראשונה – קל יותר לגדל חיידקי Proteus במעבדה מאשר חיידקי Rickettsia, והשנייה –  לגדל את חיידקי ה-Proteus פחות מסוכן לעובדי המעבדה.  יחסית לגידול של חיידקי הטיפוס. 

התבחין המשופר, עם חיידקי ה-Proteus, שכונה מאז "תבחין ויל-פליקס" (Weil-Felix's reaction), אמנם נתן תוצאות חיוביות שגויות גם עם נוגדנים לחיידקי Borrelia  ו-Leptospira (הגורמים למחלות אחרות – כקדחת חוזרת ועכברת),  אך הוא נחשב גם  היום כבדיקה מהירה ואמינה לאבחון של טיפוס אפידמי כשמדובר בחולה עם תסמינים מתאימים.

הטיפוס במלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה הייתה מחלת הטיפוס האפידמי גורם המוות העיקרי בגטאות ובמחנות הריכוז (אנה פרנק ואחותה מרגוט מתו מטיפוס), אך גם בין הצבאות הלוחמים. אחת הבעיות העיקריות של מערך הרפואה הגרמני הייתה לנסות ולמזער את הנזקים של מחלת הטיפוס לכוחות הלוחמים. בגרמניה לא הייתה מגפת טיפוס ב-25 השנים שקדמו ללחימה, כך שהאוכלוסייה הגרמנית הצעירה שמרבית החיילים נמנו עליה לא הייתה מחוסנת. כתוצאה מכך הצבא הגרמני היה פגיע יותר למחלה יחסית לצבאות אחרים כמו צבאות פולין ורוסיה, ששם חלקים מהאוכלוסייה (כולל החיילים) חלו בעברם בטיפוס ולכן היו מחוסנים.

דגימות דם של חולי טיפוס נשלחו לבדיקה במעבדות מרכזיות, ואלה איבחנו את המחלה בעזרת תבחין ויל-פליקס. בהתאם לאיבחונים הכריזו על אזורים נגועים, שכוחות הרייך השתדלו להתרחק מהם.

אזהרה נגד טיפוס בברגן בלזן, אפריל 1945
המקור

חיילי נפוליון חולים בטיפוס בעת המערכה על רוסיה
ראשית המאה ה-19.  Lithograph by E. Leroux after A. Raffet.

תרמית הטיפוס

סטניסלב מטולביץ (Matulewicz), ויוג'ין לזובסקי (Lazowski), ניהלו בשנת 1942 את המרפאות של  העיירות רוזוואדוב (Rozvadow) וזבידניו (Zbydniowiei)  ותריסר הכפרים הסמוכים אליהן בפולין תחת השלטון הגרמני. הם ניסו לחשוב על דרך לשמור על חיי מטופליהם לא רק ממחלות, אלא גם מפני הנאצים.

רחוב ברוזוואדוב לפני המלחמה

שלט האוסר כניסה לאתר סגור לחולי טיפוס בגטו ורשה 1941
המקור

הרעיון שמאחורי ההונאה החל להתפתח, כשחבר שלהם, עובד מעבדה מקומי, הגיע לחופשה של שבועיים כדי לבקר את משפחתו. אותו עובד הועבר בניגוד לרצונו לגרמניה, כדי לעבוד שם בשירות הגרמנים, והוא התייעץ איתם איך להתחמק מלחזור לגרמניה. אם לא היה חוזר ללא סיבה טובה, הוא וכל משפחתו היו נאסרים על ידי המשטרה ונשלחים למחנה ריכוז. אך אם היה חולה במחלה חמורה, כמו טיפוס, וזה היה מדוּוח על ידי רופא באישוש של בדיקת מעבדה מתאימה, הוא ישוחרר.  מטולביץ, שהכיר את הרקע המדעי של תבחין ויל-פליקס העלה אז את הרעיון להזריק את חיידקי ה-Proteus המומתים לאותו חבר. ההזרקה לא תגרום לו נזק ממשי אבל תגרום למערכת החיסון שבגופו ליצר תוך שבוע עד 10 ימים נוגדני "טיפוס" והוא יאובחן כחולה. הם הזריקו לו את החיידקים ולאחר כעשרה ימים שלחו את המבחנות עם דמו למעבדות המרכזיות, בצרוף מכתב שהם חושדים שהחבר חלה בטיפוס. בתגובה הגיע המברק המיוחל – "חיובי לוויל-פליקס". החבר שוחרר כמובן מהחובה לחזור לשירות, בצירוף הנחיות שהוא ומשפחתו לא יצרו קשר עם אנשים אחרים. בעקבות הצלחתם, הם החליטו לנסות ולהרחיב את ההונאה ולגרום לגרמנים לחשוב שמגפת טיפוס משתוללת באזורם וכך לעזור גם לכל האוכלוסייה היהודית ברוזוואדוב, זוידניו והסביבה.

הם גייסו בסודיות רבה מטופלים רבים נוספים, כולם לא יהודים – שלהם הזריקו את חיידקי ה-Proteus, ותדרכו אותם על סימני המחלה (אם יישאלו). דגימות מדמם (לאחר עשרה ימים מההזרקה), נשלחו למעבדות המרכזיות. לתושבים האחרים סופר שהם חלו בטיפוס וקיבלו טיפול "מיוחד" בחלבונים. הסיבה שהם בחרו לא יהודים נבעה כנראה מהכרותם עם שיטת הטיפןל השונה של הגרמנים בחולי טיפוס יהודים ושאינם יהודים.  היהודים היו מוצאים מיד להורג ביריה, ואילו הפולנים הונחו להכנס לבידוד.  הרופאים הקפידו במשך תקופה ארוכה לשמור על נתוני התפשטות מחלה מתאימים למגפת טיפוס, למשל – פחות חולים בקיץ ויותר בחורף. 

המספר הרב של דגימות הדם החיוביות לוויל-פליקס אכן יצרו במעבדות המרכזיות את הרושם שהאזור נגוע בטיפוס, וחיילי הצבא הגרמני לא התקרבו למקום. את הביקורת הרפואית היחידה שנערכה להם, שנועדה לוודא שהם לא שולחים דגימות דם רבות מחולה אחד כאילו הן של אנשים רבים, הם הצליחו להעביר עם ארוחה טובה שכללה הרבה וודקה – ביחד עם זקן שחלה בדלקת ריאות חמורה שהוצג דרך החלון כחולה טיפוס (לא העזו להתקרב אליו). כך ניצלו כל 8000 תושבי הכפרים והסביבה, פולנים ויהודים.

שני הרופאים ומטופליהם שידעו על ההונאה, חששו מאוד שהעניין יתגלה. היה ברור להם שאם היא תתגלה הם ישלמו בחייהם. אחד מהם אף החזיק כמוסת ציאניד בחולצתו, ותכנן להשתמש בה אם ייתפס. לאחר שנה עזב ד"ר מטולביץ את האזור וד"ר לזובסקי המשיך את ה"לוחמה האימונולוגית" שלו במשך שנתיים נוספות עד תום המלחמה, תוך חשש מתמיד שרופאים גרמנים יגיעו לבדוק את החולים. למזלו ולמזלם, הרופאים הגרמנים חששו להתקרב לאזור.

בשנת 1977 כתבו מטולביץ ולזובסקי את המאמר שעליו מתבססת כתבה זו.

סטניסלב מטולביץ (Matulewicz), ויוג'ין לזובסקי (Lazowski)

לעיון נוסף:

1. הרופא הפולני שהמציא מגפת טיפוס והציל אלפי יהודים ממוות - רחל דרוק,  בלוג בבית התפוצות

2. E. S. Matulewicz, & S. Lazowski, "Serendipitous Discovery of Artificial Positive Weil-Felix Reaction Used in Private Immunological War", American Society for Microbiology News, June 1977 

3. J. D. C. Bennett  & L. Tyszczuk, "Deception by immunisation, revisited", BMJ 301, 22-29 December 1990

עריכה:  מרווה בלוקה

פורסם ב"עתמול" 268, יולי 2020