קדחת השוחות היא מחלה חיידקית שהופיעה לראשונה במלחמת העולם הראשונה, בקרב החיילים שהיו מחופרים בשוחותיהם מול קווי האויב. אף שלא הייתה קטלנית, יצרה המחלה בעיה חמורה לצבאות הלוחמים. כל חייל חולה (והיו לפחות חצי מיליון חולים) נוטרל לתקופה של כחודשיים, ובכמחצית מהתקופה הוא תפס מיטה בבית החולים הצבאי. אחד מהם היה הקצין (ולימים הסופר) ג'ון רונלד רעואל טולקין.
קדחת השוחות (trench fever) מכונה גם "קדחת החפירות" ו"קדחת חמשת הימים" (quintan fever). זו מחלה חיידקית המועברת על ידי כִּיני גוף (Pediculus humanus humanus). המחלה דווחה לראשונה ב-1915, על ידי קצין הרפואה הבריטי ג'ון גרהם (Graham), ששירת בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, כשמיליוני החיילים של מדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה ובלגיה) היו מחופרים בעמדותיהם לאורך 4000 מייל מול קווי האויב - הקיסרות הגרמנית. גם וילהלם היס (His) והיינריך וורנר (Werner), מהצד הגרמני, תיארו את המחלה ב-1916. בהמשך אותרה המחלה גם בחזית המזרחית. מעריכים שרק בצבאות של מדינות ההסכמה, עד סוף 1918, לקו במחלה כחצי מיליון חיילים [1]. אחד מהם היה כאמור טולקין, הבריטי.
תסמיני המחלה הופיעו כשבועיים לאחר ההדבקה וכללו בעיקר התקפים חוזרים של חום גבוה, שנמשכו כל אחד כחמישה ימים. התקפים אלה לוו בכאבי ראש, כאבי עיניים, וכאבי שרירים בגב וברגליים - בעיקר בשוקיים. ההחלמה ארכה חודש ויותר. כל חייל שחלה חזר לשירות רק אחרי כ-70-60 ימים, שבמחצית מהם הוא היה מאושפז בבית החולים. במקרים מאוד נדירים התפתחה המחלה לכשל לבבי שעלול היה להיות קטלני [1, 2].
בזמן המלחמה לא ידעו מה הגורם למחלה, אך חשדו שכינת הגוף אחראית לה [2]. האנטומולוג (חוקר החרקים) אלכסנדר פיקוק (Peacock) גילה ב-1916 ש-95% מהחולים היו נגועים בכינים [1]. החשד אומת ב-1918, כשמונו בו בזמן וללא קשר ביניהם, צוות אמריקני וצוות בריטי, שחקרו את המחלה על חיילים ועל מתנדבים אזרחים. הבריטים גילו שנשיכת הכינים היא הגורם למחלה, ואילו האמריקאים גרסו שזיהום פצעי הגירוד בצואת הכינה הוא הגורם למחלה. בדיעבד התברר ששני הצוותים צדקו: הכינה נשכה את גוף המאכסן כדי למצוץ את דמו, ואם היה חולה, גורמי המחלה הגיעו לדרכי העיכול שלה. לאחר מעבר הכינה למאכסן בריא, גירוד הפצעים החדיר לדמם את צואת הכינים המכילה את גורמי המחלה. כינים אלה מטילות את ביציהן בבגדים של המאכסן, בניגוד לכינת הראש, המטילה את ביציה ליד שורשי השערות.
בעקבות הממצאים הוקמו באזורים שבהם התאפשר תחנות טיהור מכינים, שם הפשיטו את החיילים לגמרי ועשו מאמצים רבים לסלק את הכינים מהם ומבגדיהם. אמצעי זה היה מוכר עוד קודם, כי כבר ידעו מ-1909 שכיני גוף מעבירות את גורמי מחלת הטיפוס האפידמי [2, 3].
 |
| חיילים בתור לטיפול לסילוק כינים. כינת הגוף היתה המעביר של גורמי המחלה. המקור: המוזיאון הלאומי למלחמת העולם הראשונה, קנזס, מיסורי, ארצות הברית |
השלב הבא, ב-1920, היה זיהוי החיידקים שבצואת הכינה. ואכן, נתגלו בכינים חיידקים דמויי ריקציה (Rickettsia), שכונו בהתחלה Rickettsia quintana. לאחר כ-40 שנה, בשנות ה-60, כשהתברר שבניגוד לריקציות, שלא ניתנות לגידול במעבדה באמצעים מלאכותיים, ניתן לגדל את גורמי קדחת השוחות בתנאי מעבדה, שויכו החיידקים לסוג אחר, Rochalimaea, שאחר כך אוחד עם הסוג Bartonella, שאליו הם משוייכים גם היום ונקראים Bartonella quintana. חיידקים מוכרים אחרים בסוג הם חיידקי Bartonella henselae, הגורמים למחלת שריטת החתול.
בהתחלה אבחנו את המחלה על ידי בדיקה סרולוגית: זיהוי הנוגדנים כלפי החיידק, המופיעים כשבוע לאחר הופעת התסמינים. היום המחלה ניתנת לזיהוי בקלות באמצעות PCR. טיפול של כשבוע עד 10 ימים בתרופות אנטיביוטיות מקבוצת הטטרציקלינים מאפשר החלמה מהירה יותר [4].
גם במלחמת העולם השנייה היו התפרצויות קטנות של המחלה, שטופלו במהירות ולא הפכו למגפה. בדיעבד משערים שהדיווחים על מחלת חמשת הימים מהספרות הרפואית הרוסית מתחילת המאה ה-19 וממלחמת רוסיה תורכיה ב-1877 (קדחת מולדביה), גם הם קדחת החפירות. יתר על כן, שרידי DNA של Bartonella quintana אותרו ב-2015 בקבר של חיילי צבא נפוליאון בליטא מ-1812 [1, 5].
בשנת 2005 נמצאו שרידי DNA של חיידקי Bartonella quintana בשיניים משלד בן 4000 שנה, שנחפר ב-Roaix, בדרום מזרח צרפת [5].
כיום המחלה נדירה, בעיקר עקב הירידה בשכיחות של כיני הגוף כתוצאה מתנאי הגיינה טובים יותר. מוצאים אותה בעיקר בקרב חסרי הבית החיים בצפיפות, במחנות פליטים, ולעתים נדירות יותר גם אצל אלכוהוליסטים ומכורים לסמים.
 |
| שוחה אופיינית לחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה המקור: המוזיאון הלאומי למלחמת העולם הראשונה, קנזס, מיסורי, ארצות הברית |
חולים מפורסמים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה הם קלייב סטייפל לואיס (C.S. Lewis), שכתב, בין היתר, את "דברי ימי נרניה", א.א. מילן (A.A. Milne), המחבר של "פו הדוב", וג'ון רונלד רעואל טולקין (J.R.R. Tolkien), שכתב את "ההוביט" ואת "שר הטבעות". קדחת החפירות הצילה, כנראה, את חייו של טולקין. באוקטובר 1916 לקה הקצין בן ה-25 בקדחת החפירות, ובנובמבר נשלח לבית חולים בעורף, בברמינגהאם שבאנגליה. כבר בבית החולים הוא החל לכתוב. בזמן שהותו בבית החולים נכתשה יחידתו כמעט לגמרי ורק מעטים מהלוחמים שלה שרדו. הוא אושפז למשך כחודש ולאחר מכן נותר בעורף, כי מדי פעם התפרצה אצלו המחלה מחדש. בגלל מצבו הבריאותי הוא נמצא - למזלו ולמזלנו - לא כשיר לשרת בחזית [6].
 |
| טולקין כקצין במלחמת העולם הראשונה, 1916 המקור - Wikimedia commons |
תודה לחברים מ"מדע גדול, בקטנה": אירית מילר זמורה, נעם לויתן, ליאור רובננקו וינון קחטן, על הארותיהם והערותיהם לרשומה.
מקורות וקריאה נוספת:
1. G. M. anstead - The centenary of the discovery of trench fever, an emerging infectious disease of World War 1, The Lancet infection disease 16, 2016
2. R L Atenstaedt - Trench fever: the British medical response in the Great War
3. Frederick Holmes, Trench Fever in the First World War
4. Facts about Bartonella quintana infection (‘trench fever’)
5. Mai et. al. - Five millennia of Bartonella quintana bacteraemia - PLOS One
6. JRR Tolkien’s wartime narrow escape revealed - The Guardian
רשומה זו התבססה על רשומה קודמת בנושא, בבלוג זה.
פורסם באתר האינטרנט ובדף הפייסבוק של "מדע גדול, בקטנה"
פוסט נפלא!
השבמחקתודה רבה :-)