שוב עכברת - בנחלי הגליל והגולן.

 

בשבוע שעבר (13-10-2020) הודיע משרד הבריאות (בשיתוף המשרד להגנת הסביבה) על כ-50 מקרים של אנשים שחלו בעכברת (Leptospirosis), לאחר שביקרו וטבלו במי נחלים בצפון: שניר (חצבני), הירדן, ג'ילבון, חרמון (בניאס), כזיב, זאכי, זוויתן, עמוד התחתון, בצת, תבור ועמיקם. המלצת המשרד,  גם בעקבות דיגום של חלק ממהנחלים, שיש להמנע בכניסה למים כשמטיילים בנחלים אלה. 

הנחל חרמון (הבניאס) - ספטמבר 2020
צילום: דרור בר-ניר

גם לפני שנתיים, ב-2018, אותרו למעלה מ-30 אנשים שחלו במחלה לאחר שטבלו/שחו במימי נחלים הזורמים בצפון הארץ, הזורמים לכנרת. ב-12 מהם זוהתה נוכחות גורמי המחלה במעבדה. אז נאסרה הכניסה למים בנחלים יהודיה, זויתן ומשושים (שלושתם מתנקזים לערוץ הזאכי הנשפך לכנרת), ובהמשך נאסרה הכניסה גם לנחל דבורה (ג'לבון), הירדן ההררי והמג'רסה (השפך של נחל דליות).

מחלת העכברת, מכונה גם מחלת וייל (Weil's disease) על-שם הרופא הגרמני אדולף וייל (Weil) שתאר אותה לראשונה בשנת 1886. גורמי המחלה מאכלסים מכרסמים (אליהם משתייכים גם העכברים והחולדות - ומכאן שמה) והם מופרשים מנוזלי הגוף שלהם, בעיקר בשתן. מהם היא יכולה לעבור ליונקים אחרים, כולל האדם. ולכן היא מוגדרת כמחלה זואונוטית.

מחוללי המחלה הם סלילונים (חיידקים בצורת סליל) אווירניים בעלי שוטונים מהסוג Leptospira, בעיקר מהמין L. interrogans, אך גם מכ-30 מינים אחרים. הם תוארו לראשונה ב-1907 על-ידי ארתור סטימסון (Stimson). ב-1915 הם הוכחו כגורמי המחלה על ידי הבקטריולוגים היפנים ריוקיצ'י אינאדה (Inada) ויוטקה איטו (Ito).

בניגוד למרבית החיידקים האחרים, יש להם שני כרומוזומים (במקום אחד). מוכרים כ-60 מינים שונים בסוג , אך הם מחולקים לתת קבוצות "מורכבות", מה שמקשה על פיתוח חיסון נגדם. החיסון המשושה, הניתן לכלבים, מגן מפני שני סרוטיפים, שלהם ויש לחזור עליו מדי שנה. מנסים לפתח חיסון כנגד כולם שישתמשו בו גם בבני אדם.

הסלילונים המופרשים מהשתן של החיות המאכסנות אותן ויכולים לשרוד באדמה או במים תקופות ממושכות. וממים מזוהמים הם יכולים לחדור לבני אדם, דרך העור, רקמות ריריות או דרך מערכות הנשימה והעיכול. משם הם יכולים לנוע ולחדור לרקמות נוספות, כש"היעד המועדף" שלהם הם הכבד והכליות. יש להם מנגנוני התחמקות מהתאים הבלעניים ומהמשלים של מערכת החיסון. התסמינים וסימני המחלה מופיעים כשבועיים עד חודש לאחר ההדבקה.

מקור הזיהום הנוכחי הוא כנראה שפכים של רפתות (שיש בהם לא מעט מכרסמים) שמגיעים לנחלים ומיעוט המים הזורמים בהם גורם לכך שריכוז החיידקים יהיה בעייתי.

צילום מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של חיידקי Leptospira interrogans
צילום: CDC/Janice Haney Carr

אנשים רבים לא יחלו כלל. אחרים יחלו במחלה קלה יחסית הכוללת עליית טמפרטורת הגוף, כאבי ראש, כאבי שרירים, כאבי בטן, הקאות, שלשולים ודלקות בעיניים. אך מקרים חמורים יותר יכולים להתפתח לאי ספיקת כליות, פגיעה בתפקודי הכבד, דלקות בקרומי המוח, ודימומים קשים. כל אלה יכולים להסתיים גם במוות (כ-20 אחוז מחולי השלב השני - ללא טיפול). ההחלמה וההתאוששות יכולים להתמשך מספר חודשים. העברת החיידקים בין בני אדם נדירה,אבל אפשרית - בעיקר ביחסי מין והנקה, אבל גם על-ידי מגע עם שתן של חולה.

אבחון מוקדם וטיפול אנטיביוטי יכולים למנוע חלק מהסיבוכים הקטלניים. ביטוי אלים ומבלבל במיוחד של המחלה התגלה בנובמבר 1995 בניקרגואה, במהלך התפרצות מסתורית שזכתה בתחילה לשם "קדחת אצ'ואפה" (Achuapa fever). בעקבות סופות טרופיות ושיטפונות כבדים, זוהמו מקורות המים בשתן של כלבים ומכרסמים נגועים, והובילו להדבקה המונית של תושבים. אולם, בניגוד למסלול המוכר של המחלה הפוגע בכבד ובכליות, החולים באצ'ואפה סבלו מקדחת חריפה ומדימומים משמעותיים בריאות – תסמין קטלני שהוביל לאי-ספיקה נשימתית מהירה ולשיעורי תמותה גבוהים. בחקירה אפידמיולוגית משותפת של משרד הבריאות המקומי, ארגון הבריאות העולמי וה-CDC, בודדו החוקרים מהחולים ומבעלי החיים באזור סרוטיפ ייחודי של החיידק שכונה Nicaragua. מאז, תסמונת הדימום הריאתי החריף הזו (SPHS) מוכרת בעולם הרפואה כביטוי קליני סוער של עכברת, שיכול להתפרץ גם באזורים אחרים בעולם כאשר עומס ההדבקה באוכלוסייה גבוה במיוחד כתוצאה מאסונות טבע והצפות.

בנחל זויתן עליון - 2007.
צילום: דרור בר-ניר

לקריאה נוספת

הודעת משרד הבריאות - 13-10-2020

על העכברת - באתר המרכז לבקרת מחלות (CDC)

על העכברת - ב-Microbewiki

על העכברת - באתר משרד הבריאות על קדחת אצ'ואפה - באתר ה-CDC

מבוסס על רשומה קודמת בנושא - אוגוסט 2018

פורסם במקביל גם באתר הפייסבוק: מדעי הטבע והחיים באוניברסיטה הפתוחה. עודכן