המגפות השחורות ששינו את ההיסטוריה

מחלת הדֶבֶר נחשבת לאחת המחלות המשפיעות ביותר על ההיסטוריה של המין האנושי. ההערכה היא שבמהלך ההיסטוריה מתו מהמחלה כ-200 מיליון בני אדם. על המחלה, ההיסטוריה, וקצת על העתיד

קבורת המתים מדבר במגיפה השניה, ב-Tourinai, בשנת 1349
Royal Library of Belgium

ב-17 בספטמבר 2013 הזהירו רשויות הבריאות של סן דייגו את המטיילים בגנים הלאומיים של קליפורניה לבל יתקרבו, יאכילו או ישחקו עם סנאי הקרקע המקומיים (Otospermophilus beecheyi). בלכידה מדגמית של סנאים אלה נמצאו בהר פָּלוֹמר שלושה סנאים נשאים של המחלה. אלה מצטרפים לארבעה פרטים נגועים אחרים שאותרו בשמורות הטבע באזור מאז מאי 2013. ב-26 בספטמבר, במדינת ניו-מקסיקו, אובחן גבר בן 52 כחולה בדבר. זה הדיווח השלישי לשנה זו בניו-מקסיקו. באוגוסט השנה התקבל דיווח על מוות מדֶבר של ילד בן 15 מאזור כפרי בקירגיזסטן. שלושה בני אדם נוספים (אישה, תינוק ובת עשרה), שהיו בקשר עם הילד חלו גם הם.

סנאי קרקע קליפורני -
סנאים ממין זה מהווים נשאים של גורם המחלה בצפון אמריקה
Howard Cheng - ויקיפדיה

שלוש הדוגמאות האלו מאפיינות אזורים כפריים נרחבים ברחבי אסיה, אפריקה וצפון אמריקה, ששם המחלה אֶנדֶמית – נמצאת כל הזמן ומופיעה כמקרים בודדים. בישראל ובסביבתה, נכון להיום, המחלה לא מוכּרת, אך היא נמצאת בצורה אנדמית בלוב. בחיפה היתה התפרצות בין השנים 1947-1941, ובמהלכה חלו בעיר 250 איש במחלת הדבר, כאשר 65 מביניהם מתו.

ארבע צורות למחלה (שלוש מהן באדם)

מחלת הדבר במקורה היא מחלה זוֹאוֹנוֹטית (מחלה שמועברת לבני אדם מבעלי חיים) של בעלי חיים בשטחי בר. לכן היא נקראת גם "דֶבר היער" (Sylvatic plague). החיידקים גורמי המחלה נישאים על ידי יונקים קטנים, לרוב מכרסמים, בטבע ובסביבת האדם. חלק מיונקים אלה חולים במחלה קלה יחסית, או שהם רק נשאים ואינם מגלים סימני מחלה. אך במינים אחרים, כשהמחלה מתפרצת, אחוזי התמותה יכולים להיות גבוהים מאוד. אחד המינים שהמחלה מסכנת את קיומו הוא הסמור שחור הרגל (Mustela nigripes) מצפון אמריקה. יונקים קטנים אלה מהווים את המאגר הטבעי של החיידק; חולדות ובני אדם מהווים מאכסנים משניים של המחלה, כאשר החולדות מתות ממנה.

סמור שחור רגל - בסכנת הכחדה בגלל מחלת הדבר
 J. Michael Lockhart - ויקיפדיה 

פרעושים ממינים שונים (למשל פרעוש החולדה, Nosopsyllus fasciatu, באירופה, ופרעוש הדֶבר, Xenopsylla cheopis , באסיה ובצפון אמריקה) מהווים מעביר עיקרי של גורמי המחלה בין המאכסנים השונים. כאשר פרעוש עוקץ חיה נגועה, החיידקים מגיעים למעי שלו ומתרבים שם, כך שהם חוסמים את דרכי העיכול של הפרעוש. כתוצאה מכך הפרעוש נמצא במצב של רעב תמידי ומרבה לעקוץ. במהלך עקיצה של מאכסן חדש, מועברים אלפי חיידקים דרך הפצע ומגיעים למחזור הדם של הנעקץ. גם מגע ישיר עם מאכסן נגוע – כמו נשיכה, שריטה, או אכילת בשרו של בעל חיים נגוע - מאפשרים את העברת החיידקים ללא תיווכם של פרעושים.

פרעוש הדבר - Xenopsylla cheopis
 CDC/Dr. Pratt 2069

במחזור הדם נבלעים החיידקים על ידי מַקרוֹפָגים (תאים בולעניים) שאמורים להשמיד אותם, אך החיידקים ממשיכים להתרבות בתוכם עד להריסתם. החיידקים יוצאים מהמַקרופגים בהמוניהם, עטופים בנרתיק (מעטפת חיידקית נוספת) שאינו מאפשר בליעה על ידי מקרופגים אחרים. בשלב זה החיידקים מתיישבים בקשרי הלימפה (Bubones) – ואלה מתנפחים, תוך גרימת כאבים עזים. אז מאובחנת המחלה כ"דבר המפשעות" או "דבר הבלוטות" (Bubonic plague); כאבי ראש, עלייה בטמפרטורת הגוף וחולשה כללית מקדימים במקצת את התנפחות קשרי הלימפה.

דבר הבלוטות
CDC/Margaret Parsons, Dr. Karl F. Meyer 2061

תקופת הדגירה - מאז העקיצה עד להתנפחות קשרי הלימפה - הוא יומיים עד שבעה ימים. טיפול אנטיביוטי (למשל, סטרפטומיצין, טטרציקלין, ציפרופלוקסצין) בשלב מוקדם זה של המחלה יכול למנוע את התפתחותה. שיעור ההתמותה בקרב החולים בדבר הבלוטות שלא זוכים לטיפול הוא 60% עד 90% מהחולים. כאשר מתרחש בקשרי הלימפה מַעבר של המוני חיידקים לדם, נקראת המחלה "דֶבֶר הדם" (Septicemic plague). במקרים מסוימים קשרי הלימפה אינם מתנפחים, והמחלה מאובחנת באיחור. מהדם יכולים החיידקים להגיע לאיברים שונים בגוף, לעיניים, למערכת העצבים המרכזית ולריאות, ולגרום בכל מקום לדלקת אופיינית אחרת. בעור מתפתחים כתמים שחורים אופייניים, שהעניקו למחלה את השמות "המוות השחור" ו"המגפה השחורה". כשהמחלה מגיעה לריאות (דבר הריאות - Pneumonic plague) מתפתחת דלקת חמורה, שללא טיפול מיידי (עד 24 שעות מתחילת הסימנים) בחומרים אנטיביוטים מתאימים היא קטלנית ב-100% מהמקרים.

נמק באצבעות כתוצאה מדבר
CDC/William Archibald 4139

החיידקים יכולים להגיע גם ישירות לריאות, לאחר שנפלטו ממערכת הנשימה של אדם (או חיה) החולים בדבר הריאות (באמצעות דיבור, שיעול, או עיטוש). פיזור לאוויר של חיידקים עלול להיגרם גם כתוצאה של לוחמה ביולוגית. זמן הדגירה משלב קליטת החיידקים בריאות ועד להתפתחות הדלקת הקטלנית הוא יומיים עד שלושה. הדלקת מתמשכת כיומיים עד שישה ימים, ובהם עולה טמפרטורת הגוף, החזה כואב, החולה משתעל ויורק דם. לרוב יש גם בחילות, הקאות ושלשולים דמיים.

הגורמים לדבר

החיידקים הגורמים לדבר, Yersinia pestis, הם חיידקים גראם שליליים, המשתייכים למשפחה Enterobacteriaceae בחטיבת הפרוטאובקטריה. הם יכולים לחיות בתנאים אווירניים ואל-אווירניים. חיידקי הדבר יכולים לייצר נרתיק שמונע את בליעתם על ידי מַקרופגים. נוגדנים לחומר המרכיב את הנרתיק, המכונה F1, משמשים במעבדה לזיהוי מהיר של נוכחות החיידק.

החיידקים יכולים לשרוד בפגרים קבורים של בני אדם ובעלי חיים לפחות שלוש שנים וייתכן שגם הרבה יותר. הרופא השוויצי-צרפתי אלכסנדר ירסין (Yersin), שב-1894 מצא ואפיין אותם כגורמי המחלה, נתן להם את השם Pasteurella pestis. אך ב-1954 הם הופרדו מהסוג Pasteurella לסוג החדש Yersinia. בסוג Yersinia קיימים כיום 15 מינים, לשלושה מהם חשיבות קלינית: Y. pestis הוא הגורם לדבר; Y. enterocolitica גורם למחלות מעיים, בעיקר בילדים ונוער; ו-Y. pseudotuberculosis גורם למחלה קטלנית דמוית שחפת במכרסמים ובבעלי חיים אחרים במשק האדם.

חיידקי Yersinia pestis ב-foregut  של פרעוש - במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור -  Rocky Mountain Laboratories, NIAID, NIH 

קצת היסטוריה

כדאי לדעת כי מכת הדבר המוזכרת בתורה, בין עשר מכות מצריים (שמות ט, ג-ו) ובהגדה של פסח, אינה מחלת הדבר המוכּרת היום, אלא מחלה הפוגעת בבעלי החיים במשק האדם. יש הסבורים שמדובר במחלת הגחלת (Anthrax).

מגפת הדבר המתועדת הראשונה, שנמשכה כ-200 שנה, החלה בשנת 540 באסיה, משם היא הגיעה למצרים, משם התפשטה לצפון אפריקה ואחר כך למדינות האירופיות לחופי הים התיכון ולמזרח התיכון. ברשומות היא מונצחת על שם הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון, שבממלכתו ובתקופתו התרחשה מרבית המגפה. ההערכות הן כי המגפה קטלה למעלה מ-100 מיליון בני אדם, ויש המייחסים לה תרומה ממשית להתמוטטות שתי האימפריות - הרומית והביזנטית.

ב-1334 החלה בסין המגפה השנייה, המכונה גם "המוות השחור" או "המגפה הגדולה". ב-1347 הגיעה המחלה לנמלי איטליה, בספינות של הגנואזים שברחו מחצי האי קרים בעקבות מגפת הדבר שפרצה שם (ראו בהמשך). משם התפשטה המגפה לכל אירופה. עד סוף המאה ה-14 נקטלו 100-75 מיליון איש, כרבע מאוכלוסיית אירופה דאז. ספיחי מגפה זו נמשכו עד סוף המאה ה-17.

נתיבי ההתפשטות של המגיפה השנייה

ב-1522 פרצה מגפה בלונדון, שקטלה 282 אנשים באזור שמוכר היום כרחוב היין (Hayne St). במבט לאחור, לא ברור אם מדובר בדבר, בגחלת או במחלה אחרת. מכיוון שאף כנסייה לא היתה מוכנה לקבור אותם בשטחה, נקברו הקורבנות בקבר אחים מאולתר, שכיום נמצא מתחת למגרש החנייה שברחוב. החפירות לצורך הרחבת הרכבת התחתית בלונדון שנערכו ב-2010, היו אמורות לחשוף את בית הקברות ואת שרידי הגופות שבו. אז התעורר החשש (הלא מוצדק), שהחפירות תגרומנה להתפזרות אבק מעורב בחיידקים שיסכנו את תושבי האזור. מאז כבר נחפר האזור, ולשמחת התושבים לא התפרצה שם כל מגפה.

ב-1665 התפרצה שוב מגפת הדבר בלונדון וקטלה כ-70 אלף איש. מלונדון התפשטה המחלה גם לאזורים הכפריים. מה שעצר את המגפה בעיר היתה השריפה ענקית שהחלה בתחילת ספטמבר 1666 באחת המאפיות שבעיר. השריפה התפשטה במהירות דרך בתי העץ של העיר, והרסה כל מה שנקרה בדרכה – חמש שישיות ממבני העיר - כולל אלפי אנשים והמון חולדות ופרעושים.

באותה שנה, 1666, כ-200 ק"מ צפונית ללונדון, בכפר איים (Eyam) שבמחוז דרבישר, שהיה אף הוא מוכה דבר, החליטו התושבים, בהנהגת הכומר המקומי, על הסגר מרצון. בדעוך המגפה נותרו בכפר רק שליש מתושביו. בזמן זה המסחר עם הכפרים האחרים באזור לא הופסק. מאלה הגיעה האספקה (בעיקר מזון) לכפר והונחה על אבן הגבול. אנשי הכפר לקחו את הסחורות והניחו מטבעות כתשלום בחורים באבן – שנחצבו במיוחד למטרה זו. החורים מולאו בחומץ, כדי למנוע את ההדבקה.  רק כשהתרחקו אנשי הכפר מהאבן, חזרו הסוחרים כדי לקחת את המטבעות.

אבן הגבול של הכפר איים (Eyam), מרחוק (למטה) ועם החורים שנחצבו כדי להשרות את מטבעות התשלום בחומץ (למעלה).
צילום: קרן לנדסמן, כותבת הבלוג סוף העולם מבט מהיציע

המגפה השלישית, המכונה המגפה המודרנית, החלה ב-1855, שוב בסין. ב-1894 הגיעה המגפה להונג-קונג, שם, כאמור, אופיין לראשונה החיידק הגורם למחלה גם על ידי אלכסנדר ירסין (Yersin), וגם על ידי שיבסבורו קיטסטו (Kitasato), שעבד על כך בנפרד. מהונג-קונג התפשטה המחלה לכל העולם, כשהמעביר העיקרי של המחלה היו החולדות שבנמלים ובספינות. המגפה קטלה כ-12 מיליון איש בהודו ובסין בלבד, והסתיימה לאחר כ-50 שנה.

אלכסנדר ירסין (Yersin - למעלה) ושיבסבורו קיטסטו  (Kitasato) – מגלי החיידק (1894 - כל אחד בנפרד) הגורם למחלת הדבר

ב-1900, בהונולולו, הוואי, ספינה שהגיעה לנמל עם גופה של חולה דבר לא הורשתה להוריד את נוסעיה, וחיילים חמושים אכפו את האיסור על הנוסעים. אך בדיעבד התברר שהחולדות לא היו ממושמעות, וירדו (עם פרעושיהן) לרובע הסיני של העיר. את המגפה שפרצה ברובע ניסו הרשויות לבלום באמצעות שריפה מכוונת של כמה בתים "מוכי דבר". השריפה יצאה מכלל שליטה ושרפה את כל הרובע הסיני.

מגפות מקומיות של דבר התרחשו במחצית השנייה של המאה ה-20 בעיקר במזרח אסיה, רובן בהודו, אך גם בוויאטנם ובמקומות אחרים. בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחשו התפרצויות מקומיות בהודו ובמדגסקר. בהתפרצויות אלה היו עשרות מתים.

כמו באירועים אחריפ בהיסטוריה, גם למגפות השחורות נלוו עלילות דם שבהם האשימו את היהודים בהרעלת בארות ובהפצת המחלה. עקב עלילות אלה פרצו מהומות ופרעות במקומות שונים באירופה; דוגמה לכך התרחשה בבזל שבשוויץ, ובשנת 1349 נכלאו 600 מיהודי העיר בצריף שהוצת, וכולם נשרפו.

מתקנים למניעת עליית חולדות לספינות הקשורת בנמל.
אם היו מתקנים כאלה בשימוש בזמן מגפות הדבר...
צילום: חיים קויפמן 

דֶבר בלוחמה ביולוגית

אחוזי התמותה הגבוהים של החולים בדבר, וההדבקה המהירה מעמידה את החיידקים הגורמים לדבר בין המועמדים הראשיים לשמש כנשק ביולוגי.

השימוש המודע הראשון בגופות של חיילים שמתו מדבר כנשק ביולוגי היה כנראה ב-1155, בטורטונה (שבצפון איטליה). חייליו של פרידריך ברברוסה, הקיסר הגרמני, השליכו גופות של חבריהם שמתו מדבר לבארות המים של העיר; לא ידוע אם אכן פרצה מגפת הדבר בעיר, אך בסופו של דבר כבשו הגרמנים את העיר והחריבוה.

ב-1346 צרו הטטרים על העיר קָפָה (היום פאודסיה) בחצי האי קרים (שבמערב אוקראינה), שהיתה בשליטת הגנואזים. מגפת דבר שהגיעה מהמזרח (תחילתה של המגפה השחורה) אילצה אותם לנטוש את המערכה. "כמתנת פרידה" הם השליכו, מעבר לחומת העיר, גופות נגועות בדבר של חבריהם המתים (וראו: "חיידקי מלחמה", "גליליאו" 26). המגפה שפרצה בעיר כתוצאה מכך הבריחה את הגנואזים (ששלטו שם) מהעיר והם חזרו בספינותיהם לסיציליה, לפיזה ולגנואה. החולדות שירדו מהספינות היו המקור למגפה בכל רחבי אירופה. ב-1710 ניסו הרוסים, בשיטה דומה, לחולל מגפה בעיר רֶבל (Reval – היום באסטוניה) שהיתה אז בשליטת השוודים. מגפת הדבר פרצה בעיר, אך לא ברור אם היא פרצה בגלל פעילות הרוסים.

בשנת 1936, במנצ'וריה, ערכה יחידה 731 של הצבא היפני ניסויי יעילות של גורמי לחימה ביולוגיים - חיידקי דבר, כולרה , נחרת (Glanders), גחלת וצפדת (Tetanus) - על שבויי מלחמה סינים. 10,000 מהשבויים מתו בניסויים אלה. היעילות של חיידקי הדבר בניסויים אלה, בניגוד לחיידקים אחרים, היתה 100%.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-1940, פיזרו מטוסי קרב של הצבא היפני פרעושים נושאי חיידקי דבר, עם גרגרי חיטה (כדי למשוך חולדות מקומיות) באזור העיר נינגבּוֹ (Ningbo) שבסין. המגפה המקומית שהתפרצה שם וקטלה 109 איש, נמשכת עד עצם היום הזה.

טיפול ומניעה

מרבית התרופות האנטיביוטיות המקובלות מסוגלות לקטול את חיידקי הדבר הטבעיים.אולם הטיפול האנטיביוטי יעיל בטיפול בדבר לסוגיו רק אם מאבחנים את המחלה מוקדם מספיק. בדבר הריאות, אחרי 24 שעות מהופעת הסימנים, כבר אי אפשר לטפל ונשאר רק לבודד היטב את החולים שגורלם נחרץ, לבל ידביקו אחרים. לא ידוע על מדינות (או ארגוני טרור) שמחזיקות בחיידקי דבר שהונדסו כך שיהיו עמידים בפני בחומרים האנטיביוטיים, אך זה בהחלט אפשרי.

תרכיב חיסון ראשון לדבר פותח כבר ב-1897, בהודו, על ידי הבקטריולוג היהודי רוסי ולדמאר הפקין (Haffkine), שאף ניסה אותו על עצמו. התרכיב הכיל חיידקים מומתים, והיה יעיל למניעת דבר הבלוטות בלבד. הקשיים במתן החיסונים במדינות המתפתחות, ויעילות הטיפול האנטיביוטי במקרים הבודדים שמתרחשים באזורים כפריים, גרמו להפסקת ייצור החיסונים ב-1999.

הדברה של חולדות באזורים עירוניים היא הגורם העיקרי לכך שכמעט ואין דבר באזורים עירוניים; נשאות של החיידקים הגורמים למחלה על ידי בעלי חיים באזורים כפריים ובשטחים פתוחים אחראית לכך שהמחלה תישאר איתנו - גם אם בתדירות נמוכה - גם בעתיד.

ולסיכום

מחלת הדבר מלווה את האנושות לפחות 1,500 שנה. לשלוש הפנדמיות (המגפות העולמיות) היתה השפעה ממשית על ההיסטוריה האנושית. הימצאות החיידקים בחיות בר אינה מאפשרת הכחדה של המחלה, כפי שנעשה במחלות שפוגעות בבני אדם בלבד, כאבעבועות שחורות (שהוכחדה) ופוליו, שמהווה יעד להכחדה של ארגון הבריאות העולמי.

האם יהיה שימוש בחיידקים הגורמים למחלה כנשק ביולוגי? ימים יגידו.

והעיקר שנהיה בריאים.

לקריאה נוספת:
הכפר הקטן שיכול - קרן לנדסמן, סוף העולם מבט מהיציע, 2011
חיידקי מלחמה –  צבי עצמון "גליליאו" 26, 1998
מהו הדבר הזה? - צבי עצמון "גליליאו" 7, 1994

פורסם לראשונה במדור "החיים בקטן" בכתב העת "גליליאו", גליון 182, נובמבר 2013. עודכן