מחלה משתקת ושני תרכיבי חיסון

על ד"ר אלברט סייבין ועל החיסון נגד מחלת הפוליו

ב-6 באוקטובר 1956 הכריז הד"ר אלברט סייבין (Sabin) על הצלחתו לפתח חיסון פומי - החדרה דרך הפה - של נגיף מוחלש כנגד נגיף הפוליו ועל סדרת ניסויים המוניים בחיסון זה. החיסון של סייבין נוסה בהצלחה על 80 מיליוני ילדים, בעיקר בברית המועצות דאז, אך גם בהולנד, במקסיקו, בצ'ילי בשוודיה וביפן (ומסתבר שגם בישראל, בקיבוץ גת - ראו כאן). ב-1960 הוכנס התרכיב לשגרת החיסונים שעליה המליץ ארגון הבריאות העולמי. ביום ראשון, 24 באפריל 1960, המכונה עד היום כ-Sabin Sunday, חוסנו בארצות הברית 100 מיליון איש. חיסון זה היה אמור להשלים את השימוש בהזרקה של תרכיב סאלק (Salk) - המכיל נגיף לא פעיל - שהיה בשימוש עד אז. אך הבה נתחיל מההתחלה.

ד"ר אלברט סייבין - 1906-1993

פוליו: סיבוך לא נדיר של מחלת מעיים נגיפית

מחלת הפוליו (poliomyelitis), או בשמה הנפוץ יותר "שיתוק ילדים" (Infantile Paralysis), נחשבה בהתחלה למחלה נגיפית של מערכת העצבים, אך התברר בסופו של דבר כי מדובר בסיבוך לא נדיר של מחלת מעיים נגיפית, שאותה גורמים קבוצה של נגיפי מעיים המכונים כיום Human enterovirus C (בעבר poliovirus) ממשפחת ה-Picornaviridae.

המחלה הראשונית מתבטאת בעליית טמפרטורת הגוף, בכאבי ראש וגרון ובהקאות, וכשני שלישים מהחולים בה מחלימים ממנה לחלוטין לאחר כשלושה ימים.

בשליש הנותר מתפתחת עד כשבוע לאחר "ההחלמה" מחלה שניונית המתבטאת בנוקשות ובכאבים בצוואר, בגב ובגפיים (לרוב ברגליים), זאת עקב חדירת הנגיף הגורם למחלה לחומר האפור שבמוח השדרה ומכאן שם המחלה, poliomyelitis (polyos - אפור ביוונית; myelos - מוח השדרה, הסיומת מציינת דלקת). גם ממחלה שניונית זו הרוב מחלים, אך מיעוט החולים נשאר עם שיתוק של שרירים ובמקרים של שיתוק שרירי הנשימה אף מוות. במקרים מסוימים עשויה לחול הטבה במצב במהלך כשנה וחצי מ"סיום המחלה".

מחלה שלישונית, שההתבטאות העיקרית שלה היא היחלשות שרירים, עלולה להתרחש עשרות שנים אחרי המחלה שניונית והיא מכונה Post-Polio Syndrome.

מצבת אבן מהמאה ה-14 לפנה"ס. רגלו הימנית של הכהן פגועה - כנראה מפוליו. 

צילום: The Ny Carlsberg Glyptothek, Denmark

מעט היסטוריה

העדות הקדומה ביותר המיוחסת למחלה היא מצבת אבן (stele) מצרית, המיוחסת לפרעוני השושלת ה-18, מסביבות המאה ה-14 לפני הספירה (1580-1350 BC). במצבה רואים את העיוות האופייני של הרגל הימנית הפגועה.

את התיאור הרפואי הראשון של המחלה פרסם ב-1789 הרופא הבריטי מיכאל אנדרווד (Underwood). המגפה המתועדת הראשונה של המחלה התפרצה באי סנט הלנה בשנת 1831. באותה תקופה דווח גם על התפרצויות קטנות בארצות-הברית ובאנגליה.

את השם Infantile Spinal Paralysis נתן למחלה ב-1840 הרופא הגרמני ג'ייקוב פון היינה (von Heine). ב-1908 הזריק הרופא והביולוג קרל לנדשטיינר (Landsteiner) - שלימים גילה את קבוצות הדם - נוזל שדרה של ילד שמת מהמחלה לקופים, ובכך הוכיח כי היא מדבקת.

המחלה לא נחשבה בעייתית במיוחד עד תחילת המאה ה-20, אז החלו התפרצויות של ממש ברחבי ארצות-הברית ואירופה. ההתפרצות החמורה ביותר של המחלה התרחשה ב-1916-7 בארצות-הברית, אז חלו שם כ-27,000 איש, מהם מתו כ-6,000 והרבה נשארו משותקים.

ב-1921, בהיותו בן 39, חלה במחלה מי שלימים יהפוך לנשיא ארצות-הברית (1945-1933), פרנקלין דילנו רוזוולט (Roosevelt), שאף שהסתיר את נכותו מן הציבור, דאג ממרומי תפקידו לעודד ולתקצב את המחקר על אודות המחלה. בין היתר הוא ייסד את "מצעד הפרוטות", March of Dimes, שבין השנים 1962-1938 גויסו בו 630 מיליוני דולרים שסייעו למחקר ולפיתוח של החיסונים שיפורטו בהמשך.

נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזבלט בכסא גלגלים.
התמונה כנראה לא פורסמה בימי חייו.
המקור: American Political History

משנות העשרים ועד שנות החמישים של המאה הקודמת היו התפרצויות לא מועטות ברחבי העולם, וגם בישראל. המחלה היתה לבעיה רפואית בקנה מידה עולמי.

פיתוח החיסון לפוליו

פריצת דרך של ממש במחקר המחלה התרחשה בשנת 1949, אז הצליחו ג'ון אנדרס (Enders) תומס ולר (Weller) ופרדריק רובינס (Robbins), להרבות את הנגיף בתאים שאינם תאי עצב, בתרבית של תאי כליה. הצלחה זו זיכתה אותם בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה בשנת 1954. יונאס סאלק (Salk) השתמש בשיטותיהם ופיתח, ב-1952, את תרכיב החיסון הראשון בו הוזרקו נגיפים לא פעילים ("מומתים" - IPV - Injected Polio Vaccine).

התרכיב של סאלק, שגרם לכך שיהיו נוגדנים כנגד נגיפי הפוליו בדם של המחוסן, היה יעיל ומנע את התפתחות המחלה השניונית אצל המחוסנים, אך לא מנע את המחלה הראשונית בהם, ואת היותם נשאים סמויים של הנגיפים - לכן היו מקור להדבקה של פרטים לא מחוסנים.

התרכיב של סייבין - החדרה דרך הפה של נגיפים מוחלשים - (OPV - Oral Polio Vaccine) - פתר בעצם את הבעיה שנוצרה בתרכיב של סאלק, מכיוון שהנגיפים המוחלשים מגיעים לכל מקום שאליו מגיע הנגיף הטבעי, כולל מערכת העיכול, והם אף מופרשים לסביבה. בכך הם מקנים חסינות לחלק מהפרטים שבסביבתם, שאינם מקבלים את תרכיב החיסון.

אז התעוררה בעיה אחרת: נגיפים מוחלשים נוצרים מנגיפים טבעיים עקב טיפולים מסוימים (במקרה של סייבין - גידול של תרביות התאים המודבקות בנגיפים בטמפרטורה גבוהה יחסית, 41°C במקום 37°C). גם התהליך ההפוך, הפיכת נגיף מוחלש לנגיף אלים, עלול להתרחש בתדירות כלשהי, גם אם נמוכה. ואכן, נצפו לא מעט מקרים שבהם חלו אנשים במחלה בגלל תרכיב החיסון שקיבלו.

הפתרון - שילוב שני החיסונים של סאלק ושל סייבין ביחד: הראשון בהזרקה והשני בהזלפה לפה, נתן את הפתרון "הכמעט מושלם". עם זאת, באזורים שבהם המחלה כבר אינה קיימת, הפסיקו לחסן בתרכיב סייבין ונשארו רק עם תרכיב סאלק, כדי להימנע מתופעות הלוואי, בעיקר אלרגיות חריפות שלהם גורמים מרכיבי התרכיב המכיל את הנגיף המוחלש.

בישראל, אמורים להתחסן בצורה שגרתית כל הילדים בשלוש מנות של תרכיב סאלק (בגילאים חודשיים, ארבעה חודשים ושנה) ובארבע מנות של תרכיב סייבין (בגילאי ארבעה וששה חודשים, שנה ושש שנים).

כיום, בזכות החיסונים של סייבין וסאלק, נעלמה המחלה מרוב האזורים בעולם, ומספר החולים יורד משנה לשנה. מתחילת 2011 ועד ל-24 באוגוסט 2011, דווחו רק 333 מקרים של פוליו ברחבי העולם, כמחצית ממה שדווח בתקופה המקבילה אשתקד. איגוד הבריאות העולמי מתכוון להכחיד בסופו של דבר את הנגיפים הגורמים לה, כפי שהכחיד את הנגיפים הגורמים לאבעבועות השחורות.

לקריאה נוספת
ילדי קיבוץ גת היו שפני ניסוי לחיסון הפוליו בשנת 1959 - קרני עם עד - YNET

פורסם במקור ב"גליליאו" גיליון 158, עמ' 21-20, אוקטובר 2011. עודכן.