מגיפת טיפוס מדומה שהרתיעה את הנאצים מכניסה לאזור
 |
| סטניסלב מטולביץ (Matulewicz), ויוג'ין לזובסקי (Lazowski) |
מחלת הטיפוס
מחלת הטיפוס (Epidemic typhus) היא מחלה קטלנית, שמתפרצת בתנאים של צפיפות רבה בשילוב תנאי הגיינה ירודים. לכן היא מלווה רבות מהמלחמות. תנאים דומים מאפיינים גם בתי כלא - שם מכונה המחלה קדחת הכלא (Jail fever).
החיידקים הגורמים למחלה, Rickettsia prowazekii, מועברים באמצעות כינת הגוף (Pediculus humanus corporis). הכינה מוצצת דם מאדם חולה, החיידקים מתרבים בכינה וגורמים בסופו של דבר למותה. אך עד למותה, אם עברה למאכסן בריא, החיידקים מופרשים בצואתה - והגירוד יוצר פצעים קטנים שדרכם החיידקים חודרים למאכסן החדש.
לאחר 16-6 ימי דגירה מתחילים להרגיש בתסמיני המחלה הדומים לתסמיני שפעת שמלווה בפריחה, תחילה בבטן ואחר כך בכל הגוף. במקרים רבים מתפתחת דלקת המוח וקרומיו, שמלווה ברתיעה מאור, מאובדן ההכרה ומסתיימת לבסוף במוות, אצל 60 אחוזים מהחולים. טיפול אנטיביוטי (לרוב טטרציקלינים) הניתן בזמן יכול להפחית ואף למנוע את ההידרדרות והמוות.
 |
| פריחה אופיינית לטיפוס - בהתפרצות קדחת הכלא בבורונדי - 1997 המקור: CDC |
 |
| כינת הגוף, הנשאית של חיידקי הטיפוס המקור: CDC/ Frank Collins, Ph.D. |
השילוב של חומרים אנטיביוטיים, מדביר החרקים DDT, וחיסון יעיל, גרם לכך שלאחר מלחמת העולם השנייה נעלמה המחלה מאירופה ומצפון אמריקה. המחלה נותרה פעילה במדינות מתפתחות באסיה, באפריקה, ובמרכז אמריקה ובדרומה. מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת אפשר למנוע את המחלה על ידי חיסון. החיסון לא ניתן באופן שגרתי, אלא לפני נסיעה לאזורים שבהם המחלה נפוצה. התחסנות או החלמה מקנים חסינות ממושכת, כנראה לכל החיים.
המחלה בהיסטוריה
התיאור האמין הראשון של המחלה נכתב בין השנים 1490-1489 – בעת המצור של הספרדים על גרנדה – המעוז האחרון של המוּרים (המוסלמים). הספרדים איבדו במלחמה זו 20 אלף מלוחמיהם; 17 אלף מתוכם מתו מטיפוס.
ב-1494 איבדו החיילים הצרפתיים 30 אלף מחייליהם על אדמת איטליה, לאחר שחלו בטיפוס.
ב-1577 נשפט והורשע במצודת אוקספורד כורך הספרים רולנד ג'נקס (Jenks), על דברי בלע כנגד המלכה ו/או הכנסיה. אפרכסות אזניו "נקטפו", אך הוא המשיך לחיות בלעדיהן עוד כ-30 שנה. אך רבים מהנוכחים במשפטו, השופט, המושבעים והקהל הרב שנהר למשפט חלו בטיפוס, בו נדבקו כתוצאה ממגע קרוב עם האסירים שהובאו למצודה להשפט. 500-300 איש מתוכם לא שרדו. האירוע, על השלכותיו הקטלניות, מכונה "המשפט השחור". משפטים שחורים נוספים התרחשו באנגליה גם אחר כך. בולט ביניהם הוא המשפט השחור ב-1730, בטאונטון, גם שם חלו בטיפוס ומתו מאות אנשים.
ב-1760 השתמשו לראשונה בשם טיפוס – מהמילה היוונית typhos שמשמעותה מעושן או מעורפל, שֵם שנמצא בשימוש עד היום.
ב-1829 הוגדרו בפירוט סימני המחלה והיא "הופרדה" ממחלת טיפוס הבטן (Typhoid fever), הנגרמת על ידי חיידקים אחרים (Salmonella enterica Typhi).
מחלת הטיפוס היוותה גורם משמעותי ברוב המלחמות עד (וכולל) מלחמת העולם השנייה. דוגמאות בולטות לכך אפשר לראות בנסיגה של הצרפתים מרוסיה ב-1812, שבה מרבית החללים היו מטיפוס; וכן במלחמת העולם הראשונה ואחריה (1922-1914) שבה מתו מטיפוס עשרות מיליונים. אך היו גם לא מעט מגיפות שפרצו ללא קשר למלחמות, כמו המגיפה באירלנד (1819-1816) ובקנדה (1847 – 20 אלף מתים).
ב-1909 גילה צ'רלס ניקול (Nicolle) את הקשר בין כינת הגוף למחלה, והוא אף קיבל על כך פרס נובל ב-1928. ב-1916 גילה הרופא הברזילאי הנריק דרוש-לימה (Darosha-Lima) את החיידק גורם המחלה, וקרא לו Rickettsia prowazekii על שם שותפו למחקר סטניסלאוס וון-פרווזק (von Prowazek) , שמת שנה קודם מהמחלה. גם דרוש-לימה חלה בטיפוס, אך החלים.
רודולף וויגל (Weigl) פיתח את החיסון הראשון ב-1937. הוא החדיר לכינים דם של אדם חולה שהכיל חיידקי טיפוס. לאחר כחמישה ימים נאספה התכולה ממעיהן של הכינים וטופלה בפורמלין.
ב-1938 מצא הבקטריולוג האמריקני הרלד קוקס (Cox), שאפשר לגדל את חיידקי הריקֶציה בביצה מופרית של תרנגולת. החיסונים הבאים היו מבוססים על חיידקים שגודלו בשיטתו של קוקס.
אבחון טיפוס במעבדה
כבר ב-1915 פיתח המיקרוביולוג הארצישראלי אריה אוליצקי (Olizki) שיטה מעבדתית (תבחין) שבה מוסיפים לסרום של חולים החשודים כחולי טיפוס תמצית מורתחת של חיידקי טיפוס. הצימות הניתן לצפייה במבחנה, בין הנוגדנים שיוצרו בדם החולה, לתמצית החיידקים, מאשש שמדובר במחלה. חשוב להדגיש שהנוגדנים מופיעים בגוף החולה רק כשבוע עד עשרה ימים לאחר ההדבקה.
ב-1916, בעת מגיפה של טיפוס בדרום-מזרח פולין, גילו שני רופאים, אדמונד ויל (Weil) הפולני וארתור פליקס (Felix) הצ'כי, חיידק לא שגרתי בשתן ובדם של אנשים שנחשדו כחולים בטיפוס. החיידק, שהיה גדול מחיידקי הטיפוס, כונה Proteus OX19, והוא לא גרם למחלת הטיפוס. התבחין שפיתח אוליצקי היה חיובי גם כלפיו. פליקס היה בטוח שמדובר בחיידקים שקרובים מבחינה גנטית לחיידקי הטיפוס, מה שהתברר ברבות הימים כלא נכון. ובדיעבד אנו יודעים שלחיידק הטיפוס ולחיידק ה-Proteus הזה, למרות המרחק הגנטי שביניהם, יש אנטיגניות משותפת. ויל ופליקס החליפו את חיידקי הטיפוס המורתחים של התבחין בחיידקי Proteus מטופלים בפורמלין. הסיבות לכך היו כי קל יותר לגדל חיידקי Proteus במעבדה מאשר חיידקי Rickettsia, וגם פחות מסוכן לעובדי המעבדה...
התבחין המשופר, עם חיידקי ה-Proteus , שכונה מאז על שמם - תבחין ויל-פליקס (Weil-Felix's reaction), אמנם נתן תוצאות חיוביות שגויות, מלבד עם נוגדנים לאותו Proteus, גם עם נוגדנים לחיידקי Borrelia ו-Leptospira. אך הוא נחשב עד היום כבדיקה המהירה והאמינה לאבחון של טיפוס אפידמי כשמדובר בחולה עם תסמינים מתאימים.
חיידקי Rickettsia
הסוג Rickettsia, מתת החטיבה אלפא-פרוטאובקטריה, נקרא על שם הרופא האמריקאי וחוקר המחלה הווארד טיילור ריקטס (Ricketts), שאף חלה ומת מטיפוס. ריקטס גילה את החיידק הראשון בסוג, R. rickettsii, הגורם לקדחת הרי הרוקי – מחלה אנדמית בצפון אמריקה.
הסוג כולל 28 מינים שכולם טפילים תוך תאיים הכרחיים, שאפשר לגדלם במעבדה רק בתרביות תאים מתאימות. אלה חיידקים קטנים, חסרי יכולת תנועה, גראם שליליים. כולם מועברים על ידי פרוקי רגליים שונים ככינים, קרציות, פרעושים וקרדיות. הגורמים למחלת הטיפוס האפידמי הם חיידקי R. prowazekii. מינים אחרים בסוג גורמים לקדחת הכתמים (טיפוס הבהרות, בישראל נגרם על ידי R. conorii). מינים אחרים גורמים למחלות אחרות.
חיידקי Proteus
הסוג Proteus, השייך למשפחת ה-Enterobacteriaceae, מתת החטיבה גמא-פרוטאובקטריה, נקרא על-שם אל הנהרות והימים במיתולוגיה היוונית הקדומה. הסוג כולל שמונה מינים, שאפשר לגדלם במעבדה במצעי גידול סטנדרטיים. אלה מתגים בעלי יכולת תנועה, גראם שליליים. שלושה מהם גורמים למחלות משניות באדם (באנשים בעלי רקע חיסוני ירוד).
טיפוס במלחמת העולם השניה
במלחמת העולם השנייה הייתה מחלת הטיפוס האפידמי גורם מוות עיקרי בגטאות ובמחנות הריכוז (אנה פרנק ואחותה מרגוט מתו מטיפוס), אך גם בין הצבאות הלוחמים. אחת הבעיות העיקריות של מערך הרפואה הגרמני היה לנסות ולמזער את הנזקים של מחלת הטיפוס לכוחות הלוחמים. בגרמניה לא הייתה מגיפת טיפוס ב-25 השנים שקדמו ללחימה, כך שהאוכלוסיה הגרמנית, ובעיקר החיילים, לא הייתה מחוסנת. דגימות דם של חולי טיפוס נשלחו לבדיקה במעבדות מרכזיות ואלה אבחנו את המחלה בעזרת תבחין ויל-פליקס. ובהתאם הכריזו על אזורים נגועים, שכוחות הרייך השתדלו להתרחק מהם...
הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1942, בפולין, בעיירות רוזוודו (Rozvadow) וזבידניו (Zbydniowiei) והכפרים הסמוכים אליהן שהיו תחת השלטון הנאצי. סטניסלב מטולביץ (Matulewicz), ויוג'ין לזובסקי (Lazowski), שני הרופאים שניהלו את המרפאות בשתי העיירות, ניסו לחשוב על דרך לשמור על חיי מטופליהם לא רק ממחלות, אלא גם מהנאצים.
חבר פולני שלהם, עובד מעבדה מקומי שהועבר למרות רצונו לגרמניה, כדי לעבוד שם בשירות הגרמנים, קיבל חופשה של שבועיים לבקר את משפחתו. הוא התייעץ איתם איך להתחמק מלחזור. ד"ר מטולביץ, שהכיר את הרקע המדעי של תבחין ויל-פליקס העלה אז את הרעיון להזריק את חיידקי ה-Proteus המומתים (הנמצאים בערכת התבחין) לאותו חבר שתגרום בגופו ליצר תוך כ-7 עד 10 ימים נוגדני "טיפוס". הם הזריקו לו את החיידקים ולאחר כ-10 ימים שלחו את המבחנות עם דמו למעבדות המרכזיות, בצרוף מכתב שהם חושדים במחלת הטיפוס. בתגובה הגיע המברק המיוחל – "חיובי לוויל-פליקס". והוא שוחרר מלחזור לשירות, בצירוף הנחיות שהוא ומשפחתו לא יצרו קשר עם אנשים אחרים... בעקבות הצלחת ההונאה הקטנה הזו, הם החליטו לנסות ולהרחיב את ההונאה - ולגרום לגרמנים לחשוב שיש אצלם מגיפה של טיפוס.
הם גייסו בסודיות רבה מטופלים רבים נוספים – שלהם הזריקו את חיידקי מ-Proteus ותדרכו אותם על סימני המחלה (אם יישאלו) ושלחו למעבדות המרכזיות דגימות מדמם. לתושבים סופר שהם חלו בטיפוס וקיבלו טיפול "מיוחד" בחלבונים. הרופאים הקפידו במשך תקופה ארוכה לשמור על נתוני התפשטות מחלה מתאימים למגיפת טיפוס, למשל - פחות חולים בקיץ ויותר בחורף.
מספר רב של דגימות דם חיוביות לוויל-פליקס אלה אכן יצרו במעבדות המרכזיות את הרושם שהאזור נגוע בטיפוס, וחיילי הרייך לא התקרבו למקום. את הביקורת הרפואית היחידה שנערכה להם – הם הצליחו להעביר עם הרבה מזון וודקה וחולה זקן בדלקת ריאות חמורה שהוצג דרך החלון כחולה טיפוס. כך ניצלו כל תושבי הכפרים, ובעיקר 8,000 היהודים שבהם...
שני הרופאים ומטופליהם שידעו על ההונאה, חששו מאוד שהעניין יתגלה. היה ברור להם שאם תתגלה הם ישלמו בחייהם. אחד מהם אף החזיק כמוסת ציאניד בחולצתו, ותכנן להשתמש בה אם ייתפס.
לאחר שנה עזב ד"ר מטולביץ את האזור וד"ר לזובסקי המשיך את ה"לוחמה האימונולוגית" שלו במשך שנתיים נוספות, עד תום המלחמה, תוך חשש מתמיד שרופאים גרמניים יגיעו לבדוק את החולים (בחשד שאותה דגימת דם שימשה יותר מחולה אחד); ואולם גם הרופאים חששו מלהתקרב לאזור.
מטולביץ ולזובסקי הצליחו במשימתם ובשנת 1980 ואף כתבו על כך מאמר מדעי (ראו: להרחבה).
 |
| יוג'ין לזובסקי - 2006-1913 המקור |
המאמר שכתבו מטולביץ ולזובסקי
Matulewicz, ES Lazowski S. "Serendipitous Discovery of Artificial PositiveWeil-Felix Reaction Used in “Private Immunological War”. US Navy Medicine (1980).
סקירת ההונאה משנת 1990
שלום רב,
השבמחקמצאתי הכתבה ב"גליליאו" מענינת ביותר. העברתי הקשור לעוד אנשים והנה תגובתו של שאול ארלוזורוב:
תודה רבה –בעבודתי בבנק העולמי כמנהל פרוייקט גלובלי במים ותברואה עסקנו לא במעט בסוגיות הכולרה והטיפוס כחלק מזיהום מי שתייה ואצעי תברואה בלתי נאותים-ומכאן העניין המיוחד שיש לי בנושא –התקציר הוא יפה ומשכיל
שאול
בברכה
אבישי ליוביץ'
מרתק ומעניין ביותר!!!
השבמחקמרתק במיוחד! תודה!
השבמחקמעניין ומרגש
השבמחקסיפור מדהים!
השבמחקסיפור מדהים ובעיקר מעורר השראה
השבמחקמעניין ומרגש. תודה רבה לך על המאמר.
השבמחק