חיידקים ונגיפים וגם שאר היצורונים המקיפים אותנו מכל עבר, משפיעים על חיינו מכל מיני כיוונים. בבלוג אספר על אלה המוזכרים מדי פעם בחדשות וגם לחדשות מדעיות הקשורות בהם. כמו כן אשתף אתכם גם בתמונות ודיווחים על יצורים גדולים יותר, שבהם אצפה בטבע. בלוג זה גם יהווה ארכיון לחומרים שכתבתי בעבר ורלוונטיים לנושא.

3.3.12

מגיפת שעלת בריכוזי חרדים בארצות הברית

מחלה מיותרת בשל סרבנות חיסון

במחצית ינואר 2012 התפרצה מגיפת שעלת בריכוזים החרדיים של ניו ג'רסי וניו יורק - לייקווד, בורו-פארק וויליאמסבורג, שבמזרח ארצות הברית. לפחות תינוק אחד מת מהמחלה ושניים נוספים, אחד בן שישה שבועות והשני בן שמונה חודשים, אושפזו במצב קריטי ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי. התינוקות שנפגעו קשה - וגם אלה שחלו בצורה קלה יותר - לא חוסנו, אף שהחיסון נגד גורם המחלה העיקרי, החיידק Bordetella pertussis, זמין לכולם (כחמישה אחוזים מהתפרצויות נגרמות על ידי חיידק אחר מאותו סוג - Bordetella parapertussis). יש לציין כי למרות שמדובר במחלת ילדים, גם מבוגרים יכולים לחלות בה, אך בצורה קלה יותר.

הרופא והאפידמיולוג הצרפתי גווילאם דה-בילו (de Baillou) תיאר לראשונה את המחלה בשנת 1578. החיידק, שהוא הגורם העיקרי למחלה התגלה בשנת 1906 על ידי החוקרים הצרפתים ג'ולס בורדט (Bordet - על שמו נקרא סוג החיידק) ואוקטב גנג'ו (Gengou), שאף פיתחו את המצע המיוחד, המכיל תמצית תפוחי אדמה ודם ארנבת או אדם, שמאפשר לגדל את החיידקים בתרבית (אי אפשר לגדל את החיידקים במצעים "רגילים"). המצע נקרא היום על שמם.

Bordetella pertussis, בצביעת גראם, מבעד למיקרוסקופ
באדיבות ה-CDC

שעלת, שכונתה באנגלית, על ידי תומס סיידנהם (Sydenham) Pertussis (ב-1669; מלשון שיעול אלים) או Whooping cough (שיעול שורקני/חרחורי), היא מחלה של דרכי הנשימה והיא קיימת אך ורק אצל בני אדם. תסמיני המחלה הראשונים דומים לאלה של התקררות או שפעת: אף דולף, עליית טמפרטורת הגוף, חוסר תיאבון והתעטשויות. בהמשך מופיעים שיעולים יבשים, אופייניים, בתדירות גבוהה, שמתחזקת בלילה (בילדים השיעולים מלווים במעין חרחורים או שריקות - Whoops - ומכאן השם האנגלי של המחלה). עם הזמן מצטרפות גם הקאות, והשיעולים מתגברים והופכים להתקפי שיעול חריפים, שיכולים להגיע לכ-40 פעמים ביממה. ההתקפים מקשים על האכילה והנשימה (שאף מופסקת לפעמים למספר שניות). ההחלמה ממושכת, ויכולה להגיע לשלושה חודשים ויותר, במהלכה ממשיכים התקפי השיעול, ולכן בסין מכנים את המחלה "השיעול של 100 הימים". הסיבוכים יכולים להתבטא בין היתר בדלקת ריאות, דלקת אוזניים, חוסר בחמצן ובפגיעה מוחית. המחלה עלולה להיות קטלנית בתינוקות מתחת לגיל שנה, לרוב כתוצאה של דלקת ריאות.

ההתמודדות עם המחלה
המחלה מידבקת מאוד, והחיידקים הגורמים לה עוברים עם הטיפות המופרשות ממערכת הנשימה של החולים או במגע עם חפצים שרוססו בטיפות אלה. המנגנון שבאמצעותו גורמים החיידקים לשיעול האופייני איננו ידוע, כי מרבית המחקרים נעשים בחולדות, שהן חסרות יכולת שיעול, ובהן מתבטאת המחלה בדלקת של דרכי הנשימה העליונות, המתפתחת לדלקת ריאות - אך אפשר לחקור בעזרתן את דרכי ההדבקה וההפצה של החיידקים ואת יעילות החיסונים.

הטיפול בחולים הוא תומך, ומנסה להפחית את עוצמת התסמינים. שבועיים של טיפול אנטיביוטי, הניתן במקביל, אינו משפיע על מהלך המחלה, אך הוא קוטל את החיידקים ובכך עוצר את שרשרת ההדבקה. המשך התפתחות המחלה, גם ללא החיידקים, רומז על כך שהחיידקים פוגעים, באמצעות הרעלן שהפרישו ושחדר לתאי המאכסן, במרכיבים מסוימים של תאי המטרה ומערכת החיסון שלוקח להם זמן רב להשתקם.

הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם המחלה היא החיסון. ב-1947 החלו בארצות-הברית לחסן את כל הילדים. התרכיב הראשוני כלל חיידקי שעלת מומתים (תרכיב תאי) ובהמשך הוא שולב בתרכיב המשולש DPT, הכולל גם את התרכיבים כנגד רעלני הפלצת (tetanus) והקרמת (diphtheria), המשולב בשגרת החיסונים לילדים. בהמשך הפך התרכיב המשולש לתרכיב מחומש, הכולל גם תרכיבים כנגד Haemophilus influenzae, הגורם לדלקת קרום המוח, ונגד נגיף הפּוליו, הגורם לשיתוק הילדים. ב-1974, תופעות לוואי שנבעו מהתרכיב גרמו ליפן ולמדינות נוספות להעלות את גיל תחילת החיסון נגד שעלת לשנתיים. מגיפת שעלת חמורה שפרצה ביפן בעקבות דחיית החיסון היוותה את הזרז לפיתוח תרכיב המבוסס על הרעלן של החיידק (טוקסואיד - במקום החיידק השלם), שנכנס לתרכיבים השונים במקום החיסון התאי. מ-1981 משתמשים בו גם בישראל.

שגרת החיסונים בישראל כוללת את התרכיב המחומש בגילאים חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ושנה, בגילאי שמונה ניתן תרכיב מרובע (ללא H. influenzae) ובגילאי 13 ניתן החיסון המשולש.

לפני עידן החיסונים היתה פורצת מגיפת שעלת כל 7-3 שנים. הפער בזמנים בין המגיפות נובע מכך שלאחר מגיפה כזו כל המחלימים נשארים מחוסנים מפני הדבקה נוספת, וצריכים להתווסף מספיק יילודים וילדים שלא חלו עדיין כדי שתתאפשר מגיפה נוספת.

בכל מקום ששגרת החיסונים מכסה את מרבית הילדים, המחלה כמעט ואינה קיימת. פה ושם מופיעים מקרים בודדים שנובעים מהדבקה של ילד לא מחוסן - או שהחיסון לא פעל בו - על ידי מבוגר נשא או חולה (שבו הסימנים קלים יותר, ולרוב לא מאובחן כחולה שעלת) שלרוב הגיע מבחוץ.

בכיסי אוכלוסייה שאינם מתחסנים - מסיבות דתיות, טבעוניות, או מהתנגדות עקרונית למוסדות השלטון, כמו במקרה המתואר בתחילת הכתבה, מקרה בודד שכזה הופך למגיפה שתוצאותיה, בילודים ובתינוקות, עלולות להיות קטלניות.

המסקנה: חשוב להתחסן.

פורסם במקור ב"גליליאו" גיליון 163, מרץ 2012.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה